את כולם נגמור בשיר מזמור

קצת קשה, ואולי בכלל לא נחוץ, להתווכח עם שיר בן 750 שנה בערך. עובדה, הוא שרד. ככל הנראה ישרוד גם אחרינו, ולמרות העובדה שבכל שנה יש בינינו לא מעטים ששואלים את עצמם – מה לכל הרוחות קורה כאן?

מה שקורה ב"מעוז צור ישועתי" הוא שישה בתים של שיר שנכתב ככל הנראה בסביבות שנת 1250. ידוע לנו שיוצרו הוא יהודי גרמני, ששמו הפרטי מרדכי: את זאת מסיקים מתוך האותיות הראשונות במלים הראשונות בחמשת הבתים הראשונים, שאם נקרא אותן כסדרן נמצא "מרדכי", באקרוסטיכון מאד לא מתוחכם שכמובן מאלץ את הטקסט, אבל גרם ודאי שמחה לא מבוטלת ליוצר.

אז למה התכוון המשורר מרדכי?

משוררים מתכוונים למה שהם כותבים. בעברית של ימינו, מרדכי רצה להודות לאל, הצהיר שבית המקדש יקום שוב ויעלו בו קרבנות – אחרי שאלוהים יערוך סיכול בלתי ממוקד באויבים. סוף בית א'.

כיאה ליהודי אשכנזי, מייד אחרי דברי השבח לאל מתחיל משוררנו לספר את ההיסטוריה של עמו בקיצור, ודרך קיטורים. לעם היה רע ועצוב בלי מדינה, ואז בא היושב במרומים וביצע חיסול מוצלח בפרעה וכל תומכיו – ומרדכי מוסיף, גם בכל הילדים שלו. ואחר כך אותו יושב במרומים הביא את עמו ארצה, אבל העם לא סגד ליושב, לפיכך יצא לגלות וחזר אחרי שבעים שנה – ואז זימן לו הגורל האכזר את המן, והיושב התגייס שוב וחיסל.

למרות הקיצור המתחייב מתבנית השיר, מרדכי יודע מה חשוב באמת: תיאורי החיסולים. "רוב בניו וקנייניו על העץ תלית", הוא כותב, בהערכה בלתי מסוייגת לזרועו הארוכה של האל. כיוון שבבית ה' מחסלים גם את היוונים, מרדכי קצת מגזים בבבית האחרון, שאותו היו אפילו מעריצי מעוז צור המושבעים מבקשים לשכוח, והוא קורא לחיסול כללי של כל אוייבינו באשר המה, סתם כדי שיהיה. ולמה לחסל? כי נגמרה הסבלנות ועבר המון זמן וצריך לחזור לארץ ישראל נקייה מאוייבים. זהו, פחות או יותר. כל קריאה של שיר, של כל יצירה ספרותית, היא מעשה פרשנות אינדיבידואלי. וזה מה שאני שומעת בו כשאני קוראת.

שאף אחד לא יבין

השפוך-חמתך הזה אינו נדיר בספרות העברית של ימי הביניים, בין דתית ובין חילונית. הקריאות למיגור אויבינו, כמו גם הדיון התיאולוגי המעמיק בסוגיה, האם גוי הוא בכלל "נפש" לצורך "כל המציל נפש אחת מישראל", העסיקו לא מעט את אבותינו, חז"לינו והוגינו בגיטאות אשכנז. הכל כמובן תיאורטי וחשאי: כתוב בעברית, שהערלים לא יבינו, ונועד רק לתצרוכת פנימית.

החריזה האנרגטית של מרדכי וקיצור תולדות האומה העברית הם שהפכו את השיר לפופולארי במיוחד בקרב חוגגי חנוכה, אבל איך שרו אותו לפני המאה השמונה עשרה, זאת איננו יודעים. המנגינה המוכרת לנו מגיעה אף היא מגרמניה, וחוקרים שונים מזהים אותה כשיר מקהלות פופולארי שנוכס לצורך מילותיו של מרדכי, ובהצלחה עצומה: להיט בן שלוש מאות שנה, לא פחות. מחבר המנגינה ישאר עלום שם לנצח. בשירונים שבהם תמצאו את "מעוז צור" כתוב "לחן – עממי". במוסיקה קצת קשה ליצור אקרוסטיכונים, והלחן נדד ברחבי גרמניה עד שמישהו מבני עמנו התלבש עליו. השמועה ששימש מאוחר יותר שיר פופולארי בהיטלריוגנד היא, ככל הנראה, השמצה פרועה.

החגיגיות והבומבסטיות של "מעוז צור" הולידו לא מעט פרודיות. רובן באידיש, כמו למשל – השורה הראשונה מושרת כ"מוזס, תוריד את הנעליים", ובאמת באידיש זה נשמע ממש נפלא מבחינת המצלול – אבל גם בעברית נפוצו שיבושים, כגון "תיכון בית אכילתי", וויצים נוספים מסוג זה – שלא פגמו במאומה בפופולאריות של "מעוז". ככל הידוע, העבוד הרציני האחרון הוא זה של נעמי שמר, שבו מוותרים לגמרי על התהילה לאל ושרים את שבחי המוצב, ומבטיחים לאויב לבוא במנהרות ובמחילות צורים ובנקיקי עפר, או להפך, כי "אי שם בלב הלילה / ספון וחרישי / אורב לי מבקש נפשי". בגרסה של שמר, האויב יוצא בזול. לא מטבח, כי אם אזהרה שעוד יגיע מטבח. ואם נדמה לכם שזו פרשנות פוליטית, אנא קיראו פעם, בתשומת לב ראויה, את ששת הבתים שמצורפים בזה כשירות קטון למזמרים.

מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח / תיכון בית תפילתי, ושם תודה נזבח, / לעת תכין מטבח מצר המנבח, / אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח.

רעות שבעה נפשי, ביגון כוחי כילה, / חיי מררו בקשי, בשעבוד מלכות עגלה, / ובידו הגדולה, הוציא את הסגולה, / חיל פרעה וכל זרעו ירדו כאבן מצולה.

דביר קדשו הביאני וגם שם לא שקטתי, / ובא נוגש והגלני, כי זרים עבדתי, / ויין רעל מסכתי, כמעט שעברתי, / קץ בבל זרבבל, לקץ שבעים נושעתי.

כרות קומה ברוש בקש, אגגי בן המדתא, / ונהיתה לו למוקש, וגאוותו נשבתה, / ראש ימיני נשאת, ואויב שמו מחית / רוב בניו וקנייניו על העץ תלית.

יוונים נקבצו עלי, אזי בימי חשמנים, / ופרצו חומות מגדלי, וטמאו כל השמנים, / ומנותר קנקנים, נעשה נס לשושנים, / בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים.

,חשוף זרוע קדשך, וקרב קץ הישועה / ,נקום נקמת עבדיך, מאומה הרשעה / ,כי ארכה השעה, ואין קץ לימי הרעה. / דחה אדמון בצל צלמון הקם רועים שבעה