מי אמר מסחרי?

בכתבה שנפרסה על שמונה עמודי המגזין הצרפתי הנודע "טלרמה", תחת הכותרת "Les Enfants Terrible De Tel Aviv" (הילדים הרעים של תל-אביב) תואר הסופר אתגר קרת לפני כשבועיים כקולו של הדור הצעיר בארץ. מחבר הכתבה, שיצא לתור אחר קולות אחרים במטרופולין הישראלי, כאלה שמסרבים לשמש אסירים של האידיאולוגיה והמיתוס הציוני המוכר, טען בין היתר שקרת ושאר נשואי הכתבה, בהם סייד קשוע, אורלי קסטל-בלום, ארי פולמן וקובי אוז, מעבירים ביצירותיהם את הסובייקטיביות הרדיקלית שלהם ואת תשוקתם לנורמליזציה למרות הפיצוצים שמסביב. "סיפוריו הקצרים הם ההיפוך הגמור ממה שמרכיב את הספרות הישראלית", נכתב על קרת, שספריו הוגדרו כ"מלאי קסם וצבועים בילדותיות נפלאה, מצחיקים ונוגעים ביופי ובאבסורד".

אותה ילדותיות לכאורה, באה לידי ביטוי בין היתר גם בעטיפות ספריו של קרת ולא רק בתכנים. בולטת במיוחד העטיפה החדשה לספרו "צנורות", שיוצא בימים אלה בהוצאה מחודשת ב"זמורה-ביתן". זכויות ההוצאה לאור של הספר נרכשו לאחרונה על-ידי "זמורה-ביתן" מ"עם-עובד", שהוציאה אותו לאור לראשונה לפני 10 שנים, על-מנת לאגד את כל ספריו תחת בית הוצאה אחד. ההוצאה המחודשת נפרדה לשלום מציורו של מונק "הצעקה" ברקע ורוד, שעיטרה את העטיפה הקודמת, לטובת איור של רענן אליזוב, מעצב רוב ספריו של קרת. "לא מדובר בעטיפות שמנסות להתחבר לנוסחה כלשהי", מתריס קרת בעקבות שאלה על מידת מעורבותו בהחלטות לגבי עטיפות הספרים והפוטנציאל המסחרי שקיים בהן. "משהו מסחרי הוא פשוט ומובהק, שאמור לתת לרוכש המוצר הבטחה מסוימת, ואת זה אי אפשר לומר על העטיפות של אליזוב, שיש בהן משהו מאתגר. אני רואה בעטיפות שלו, ובהן העטיפה החדשה של 'צנורות', משהו שהוא על גבול האליטיסטי. מצד אחד הוא נראה על פניו כמו חוברת לצביעה שמקבלים בקיץ בבית הספר, מצד שני כשמסתכלים מקרוב זה מבלבל, פתאום אתה מגלה פרטים שחסרים – אף שאיננו, כידון של אפנים שאינו מחובר לשום דבר או דברים לא הגיוניים כמו חתול עם חמש רגליים. בכל העטיפות שלו יש משהו שמתחבר לתוכן גם מבחינה צורנית, בכך שהן מינימליסטיות בצבעים ובפרטים, כמו השפה שהיא מינימליסטית, וגם בהומור שהוא גם קצת מזוויע".

בעטיפה החדשה של הספר אפשר לזהות את הילד עליו מספר קרת בסיפור הנושא את שם הספר – ילד שעושים לו מבחני אינטליגנציה והוא לא מצליח לזהות טעויות בציורים. "זה כאילו תמונה קלאסית שאבא צילם בחצר הבית, אבל כשמסתכלים טוב זה לא בסדר, גם בתמונה, גם בחיים וגם בכלל", הוא אומר.

למה לא כמו גרוסמן?

זה מרגיז ומשעשע אותו במקביל שמייחסים לו תארים כמו "מסחרי" ו"התמסחרות". "לעטיפה של 'הקייטנה של קנלר' לדוגמא, היו הרבה שהתנגדו ואמרו שזו עטיפה שבכלל לא נראית כמו ספר, ושהיא לא משדרת מכובדות שספר אמור לשדר. זה שאלה של טעם, ואני לא מטריד את עצמי בזה. בארץ המסורת היא כזו שמחברת לעטיפות ספרים ציור של צייר קלאסי ידוע, שמוקטן לפרופורציות של עטיפה, ולרוב אינו מתאים בכלל. החיבור נולד מתוך מחשבה מוטעית שספר חייב לשדר 'אמנות', וברור שציור של צייר מוכר זה אמנות, עם קשר או בלי קשר לתוכן הספר. ואז אנחנו באים ועושים משהו שהוא פחות ברור, ואנשים ישר מנסים להבין את המניעים שלי לאחרוּת' אומרים אתה מנסה לעשות אחרת משיקולים מסחריים, אתה כותב קומיקס וסיפורים קצרים כי זה מסחרי. מי אמר שזה מסחרי? המהדורה הראשונה של 'צנורות' מכרה 800 עותקים. נכון שעד היום נמכרו 40 אלף עותקים, אבל זה לא היה ברור מההתחלה. אני עושה דברים שאני אוהב לעשות, וזה תמיד מטריד אותי שאנשים מטיחים בי את המסחריות הזו. זה סוג של שאלה שלעולם לא היו מפנים לא.ב יהושע. אותו אי אפשר לשאול אם הוא כותב רומנים כי זה מסחרי. גם מבחינת הכתיבה עצמה, הכתיבה שלי היא פנימית וקשורה לאישיות שלי, וזה תמיד נראה לי מוזר שאנשים חושבים למה הוא לא כותב כמו עמוס עוז או דוד גרוסמן".

במהלך השנה האחרונה קרת מסתובב די הרבה. לאחרונה חזר מצרפת, שם הוא חתום בהוצאת ActeSud, המוציאה לאור, בין היתר, את ספריו של פול אוסטר. לפני חודש יצא בצרפת הספר "געגועי לקיסינג'ר", ובשנה שעברה עמד שם על המדפים "הקייטנה של קנלר". "געגועי לקיסינג'ר" מכר בשבוע הראשון ליציאתו מהדורה שלמה, והביקורות, כך נדמה, מחבקות את קרת, שספריו תורגמו עד כה ל-12 שפות וסיפוריו ל-28 שפות ביניהן גרוזינית, סינית קוריאנית וצרפתית.

לא בעדי ולא נגדי

אתמול הוא נפגש עם קבוצה של עיתונאים מגרמניה שבאו לשמוע מה יש לקול הישראלי החדש לומר. "כל מקום שיש בו מפגש יש גם קונטקסט פוליטי", הוא אומר, "אנשים מתעניינים לגבי המצב. זה יכול להיות מעייף, אבל האמת היא שהשאלות שנשאלות הן תמיד שאלות שכולנו שואלים את עצמנו. מצד שני יש במפגשים האלה משהו מאד נקי שלא עובר פילטר של דימויים לגבי. הם לא בעדי ולא נגדי לפני שהם התיישבו על הכיסאות, הם פשוט באים לדבר איתי ויש בזה כנות. הרבה פעמים הדיאלוג מתרכז בכתיבה בספרות ולא בי ובדימוי שלי, גם לא בפוליטיקה פרופר אלא בחיים". לדבריו רוב המפגשים חפים מפרובוקטיביות או ניסיונות לעימות, "באחת הקריאות שלי עם דוד גרוסמן באיטליה, נכנסו למקום אנשים פרו פלסטינים שהפריעו. הם קראו לנו רוצחי ילדים, והיו שאלות כמו איך אני חי עם זה שאני מתגורר במדינה שיש בה טיהור אתני. זה לא פופוליטיקה, אבל אני כן מנסה להעביר את המורכבות של מה שאני חי פה".

בחודש אוקטובר זכתה עטיפת ספר הקומיקס שכתב במשותף עם אסף ותומר חנוכה במקום הראשון ברשימת המגזין האמריקני היוקרתי Face. "זה היה מדהים", הוא אומר, "וזה בטוח עיתון שכיף לקבל מהם מאברוק על אסטטיקה ועיצוב. תומר מאד מוכר ומוערך, בארה"ב הוא נחשב למאייר מוביל והעבודות שלו מופיעות ב"ניו-יורקר", ב"ניו-יורק טיימס" וב"רולינג סטונס", כך שמבחינה זו, אני משער שהגענו לשם הרבה בזכותו". בימים אלה הוא עובד על תסריט לסרט באורך מלא בשיתוף עם רן טל. "התסריט, בגדול, מתרחש בתל-אביב יום אחרי שנופלת במרכז העיר פצצת אטום שלא מתפוצצת, אבל גורמת לפאניקה ולפינוי מסיבי של כל התושבים", הוא מספר, "העלילה תעקוב אחרי אלה שמחליטים להישאר בעיר". את הפצצה, אם תהיתם, זורקים העירקים. איך לא.