מלחמת העולם השלישית כבר כאן

יותר מדי מהר עברנו לסדר היום השגרתי בעקבות אירועי מומבסה. יותר מדי מהר חזרנו אל הפחדים והחששות מפני הפיגוע של מחר – ומיהרנו לשכוח את זה של אתמול.
מכל הבחינות, ירי טילי ה'סטרלה' לעבר מטוס 'ארקיע' היה, והינו, ציון דרך, תמרור, במלחמה של ארגוני הטרור נגדנו, ואפשר שיהיה כזה במלחמה שלנו נגדם. כחוט השערה היה בין הוצאה לפועל בהצלחה של מגה פיגוע לבין כישלונו. אילו פנה הטייס לכיוון השגרתי בהמראה ממומבסה, זה הידוע לכולם ולאנשי הטרור, היינו היום, עדיין, הולכים אחרי עשרות הארונות לבתי העלמין, והעיתונים היו מביאים את סיפוריהן של משפחות שלמות שאבדו בשמי קניה. אילו רק הטיס טייס 'ארקיע' את המטוס בכיוון השגרתי…
מכל הבחינות חייבת ממשלת ישראל, חייב גם העולם הנאור כולו, לראות את ירי הטילים על המטוס כאילו הצליח כדי להתכונן למקרה הבא, חלילה, ולהיות מוכנים למלחמת עולם.
מלחמת עולם? נגד מי? "כנס הרצליה לחוסן לאומי" שמסתיים היום הציג מרצים רבים, שחוט השני בדבריהם היה: העולם הדמוקרטי נמצא במלחמה. מלחמת העולם השלישית כבר כאן.
זו מלחמה שאין בה חיילים, צבאות וגופים מאורגנים ומסודרים, מלחמה שאין בה גבולות, ומלחמה שכל אירוע טקטי, כמו זה במומבסה, הופך מייד לאירוע אסטרטגי בעל משמעויות מרחיקות לכת. זו המלחמה שבה תגובה על ירי טיל יכולה להסתיים בפצצה גרעינית, ירחם השם. זו מלחמה ראשונה במאה ה-21, שמנהיגיה חבויים במערות אבן ובארמונות זהב, והאידיאולוגיה שמובילה אותם נכתבה לפני אלף שנים. וזו מלחמה שאם תמשך ותחריף, עלולה להביא את האנושות הנלחמת לפתרונות דרסטיים של סכום אפס: או אנחנו, או אתם.
מדינת ישראל, הנאבקת בקשייה, עדיין מאמינה שמדובר באירוע מקומי, מג'בליה בדרום ועד ג'נין בצפון. נדמה שאפשר לאתר את האש. עדיין אנו חיים כמעט כרגיל.
רק עוד טיל אחד, והעולם יתהפך.

ה"יאר צייט" של האינתיפאדה

בעוד ימים אחדים, חמישה שישה, יחול יום השנה ה-15 לפרוץ האינתיפאדה הראשונה. 15 שנה? דומה שזו פרצה רק אתמול, ומכל מקום, ב-15 השנים האחרונות לא התקדמנו, כך נראה, ביחסים שבין מדינת ישראל לבין הפלסטינים. 15 שנה?
לכאורה פרצה האינתיפאדה ההיא בעקבות תאונת דרכים, שעוררה מהומות אשר יצאו מכלל שליטה פלסטינית וישראלית כאחת. למעשה, לפני 15 שנים עף המכסה מעל סיר הלחץ שקראו לו האוכלוסיה הפלסטינית בשטחים – המוחזקים, הכבושים, הכל על פי המתבונן. 20 שנים של שליטה ישראלית לוחצת על מיליוני פלסטינים בסמטאות ג'בליה, בחוצות בלאטה, במאורות דהיישה התפוצצו בקול התנפצותן של אבני סלע על הרכב הקרבי של צה"ל. האוכלוסייה הפלסטינית הכבושה יצאה למלחמה משלה לחרות, להגדרה עצמית, למדינה עצמאית. ויותר מן האבנים הביעו העיניים את דעתן על שנות הכיבוש ובעיקר השפלה: הן היו, והינן, מזרות שנאה. הלשון פיעפעה ארס, והידיים אחזו באבנים ובכלי נשק. רבים משני הצדדים נהרגו ונפצעו.
ב-15 השנים האלה נעשה ניסיון כן להגיע להסכם עם הפלסטינים, ונדמה היה שנפתח עידן חדש, אך היו אלה אותם פלסטינים שזרעו רוח וקצרו סופה. אלפי קברים פלסטינים חדשים בשנתיים האחרונות ביהודה, בשומרון ובחבל עזה הם עדות אילמת להחלטות אוויליות של מנהיג ושל מנהיגות פלסטיניים, שהחמיצו את שעתם והובילו את עמם אלי גורל נורא.