השלום נהרג במלחמה

המחזאי הגרמני הנודע ברטולט ברכט היה שותף למחשבה שכל המלחמות הן פרוייקטים קפיטליסטיים. חשב וכתב. מהצורך להתריע בפני העולם, ובפני העם הגרמני במיוחד, לגבי אימי המלחמה הממשמשת ובאה, נושפת בעורפה החרב של גרמניה ההרוסה לאחר מלחמת העולם הראשונה, נולדה "אמא קוראז'". קוראז', רוכלת נודדת וערמומית, שמרוויחה את לחמה מהמלחמה ומשלמת במחיר דם ילדיה, הפכה לאורך השנים לסמל של מחאה נגד השליטים שיצרו אותה, מי שהולידו את מכונת המלחמה המבקשת בשר לתותחיה. "שום קרבן אינו גדול מדי בשביל המאבק נגד המלחמה", כתב ברכט בהערות למחזה והוסיף: "דמיינתי לעצמי שקולו של המחזאי יישמע מעל במות הערים המרכזיות, כשהוא מתריע ומתרה… לצערנו, אין הסופרים יכולים לכתוב באותה המהירות בה ממשלות מחוללות מלחמות, כיוון שהכתיבה דורשת מחשבה רבה".
הפקה חמישית של מחזהו החשוב של ברכט עולה בימים אלא על במת תיאטרון הקאמרי החדש בבימויו של עמרי ניצן ובכיכובה של ג'יטה מונטה בתפקיד אמא קוראז'. ברכט רצה להימלט מאזכורים תקופתיים או סממנים שימקמו את המחזה באזור ספציפי, אולי בשל הצורך להפוך אותו רלוונטי תמיד. ניצן הלך בעקבות ההפקה בבימויו של ברכט שהועלתה על-ידי ה"ברלינר אנסמבל" בשנת 1949, ונתן לבמה (בסצינות לא מועטות) קווים מינימליסטיים שמאפשרים למחזה להתרחש בכל מדינה שהיא, בכל זמן נתון. רק שהמלחמה שינתה פניה עם הזמן, ומה שיכול היה לזעזע לפני 14 שנה (אז עלתה ההפקה האחרונה של קוראז' בארץ – מ.י) מתקשה להתמודד כעת מול המציאות, שנדמה שעולה על כל דמיון. ברכט עדיין רלוונטי ומעורר למחשבה, אבל אם קוראז' יכולה היתה בעבר לגרום לאנשים לצאת לרחובות, כיום היא תלווה אותך עד לבית, שם תצפה במהדורת החדשות האחרונה.

אל תקלקלו לי את המלחמה

התרגום של ענת גוב - מאנגלית, ולא מהגרמנית המקורית של ברכט - נותן למחזה תחושה חדשה. "אמא קוראז'" אבדה דור, כמו שאומרים בשפת הטלוויזיה, ואכן הדור אינו אותו הדור והשתקפות המציאות במתרחש על הבמה נוגעת ברגשות שאולי בעבר לא היתה נוגעת. "אין שום סיבה שהמלחמה הזו תיגמר אי פעם. שום דבר לא מושלם, תמיד יש מקום לשיפורים, תמיד יימצא איזה מנהיג, איש דת או גנרל שיעזור למלחמה הזו להתקיים", אומרת קוראז' וזורקת אותך למחשבה על הטרור העולמי הפונדמנטליסטי. "אי אפשר לחיות חיים שלמים במלחמה שאינה נגמרת, כמובן שצריך שלום, אבל זה לא סותר, גם במלחמה יש איים קטנים של שלום ובין קרב לקרב תמיד תמצא מקום לבירה צוננת". רלוונטי בהחלט.
בניגוד להופעתה הבלתי נשכחת של ג'יטה מונטה ב"אנה גלקתיה" של תיאטרון החאן, שם הציגה את המרד נגד זוועות המלחמה בהתגלמותו, ב"אמא קוראז'" היא מטלטלת את הצופה בין אמפתיה לבוז, חסרת מצפון אבל שורדת, סובלת מהרס עצמי ומחוסר הבנה ואולי ההיפך הגמור. אז נכון; לעתים יש תחושה שיש כאלה, כמו קוראז', שלא באמת רוצים שלום שעלול להפריע להם בדרך לעשות כסף, לבנות את האגו, לכבוש, להאדיר את שם האל. כאלה שאידיאלים ופילוסופיות לא מעניינים אותם והם עסוקים בלשרוד ובלכסות את התחת. כאלה שלא אוהבים שלום כי הם פורחים במלחמה. ובכל זאת - ביום בו לא יינתן למלחמה בשר תותחים, היא תיאלץ להפסיק.