נקמתו של הבל

בימים שקדמו להקמת המדינה, כשהשנאה בין הימין לשמאל היתה קשה ואמיתית, דימה הימין את המלחמה על השליטה ביישוב למאבק בין קין להבל. השמאל הוא, כמובן, קין, הרוצח. הימין הוא הבל, הקורבן. "שלם נשלם לך, קין", כתב ז'בוטינסקי, "את נפשות צעיריך ניטול".

עברו כמעט 70 שנה, והבטחת הנקם מתגשמת במלואה. ע"פ סקר של ד"ר מינה צמח, מפלגת העבודה איבדה את הבוחרים הצעירים. בשכבת הגיל 18-21 מגיעה התמיכה ב"עבודה" ל 3% פאתטיים, מול 39% לליכוד. לא מדובר כאן רק במספרים. בהווה יכולה ה"עבודה" לשרוד איכשהו, בזכות הגימלאים, אבל בלי הצעירים אין לה שום עתיד.

העובדה שהמפלגה האחות, מרצ, חטפה בסקר מכה עוד יותר קשה, וקיבלה בין הצעירים רק חצי אחוז, אין בה שום נחמה למפלגתו של מצנע. להפך: עולה ממנה שמאגר הקולות של השמאל כולו נמצא בסכנת התייבשות.

חברי ה"עבודה" הולכים היום לקלפיות, לבחור את המועמדים שלהם לכנסת. טופס ההצבעה, שכל בוחר חייב למלא, מלמד עד כמה מסרבים ראשי "העבודה" להבין את גיל ואת נפש קהל הבוחרים שלהם. הטופס מודפס באותיות קטנות, צפופות, קשות לקריאה. ההוראות למילויו מסובכות וכל טעות קטנה בביצוע מחייבת פסילה. אין כבוד לפנסיונרים.

"העבודה" לא איבדה את צעיריה בבת אחת. זהו תהליך רב שנים, שיש לו רכיבים דמוגרפיים, עדתיים וחברתיים. חלק מההסבר נעוץ בכשלון תהליך אוסלו ובהתעצמות הטרור המקומי והבינלאומי. החתירה לפשרה, האמפתיה כלפי מצוקות הצד השני, האמונה בשלום, כל הכוונות הטובות שהשמאל מתגדר בהן, איבדו את קסמן. חלקים גדולים בדעת הקהל בעולם המערבי נושאים את עיניהם להכרעה צבאית, שתשחרר אותם מאימת הטרור. הימין חולם על ניצחון בשיטת "זבנג וגמרנו". לשמאל אבדו החלומות.

חישבו על בחור שסיים זה עתה שלוש שנות שירות ב"גולני" או בצנחנים, מהן שנתיים בשטחים. הוא מבואס. הערבים נמאסו עליו: ברצחנותם, בשנאתם, בסבלם. החרדים נמאסו עליו: בהתבדלותם, בבטלנותם, בכוחנותם. למדינה אין הרבה מה להציע לו, לא בעבודה, לא בלימודים. הייאוש מהערבים דוחף אותו לימין. הייאוש מהחרדים דוחף אותו למפלגות מצב רוח כמו "שינוי", "עלה ירוק", או "ישראל אחרת" או להחרמת הבחירות.

"העבודה" מציעה לו קצת מכל דבר: קצת מלחמה בטרור, קצת מו"מ, קצת הפרדה, קצת ריסון חרדים, קצת מאבק בימין וקצת אחדות לאומית. זה אולי מתכון טוב לעוף מכובס, אבל לא להצבעה בעד מפלגת אופוזיציה. אם נגזר עליו להצביע על קצת מכל דבר, הוא יעדיף את הקצת הימני, הקצת המניפולטיבי של אריאל שרון. שתי מדינות לשני עמים, ובאמצע שרון.

למפלגת העבודה אין מנוס אלא לנסות לפרוץ את ההגדרות המושרשות של שמאל וימין. היא לא יכולה להציע מו"מ להסדר כולל עם הרשות הפלסטינית: אין להסדר כזה קליינטים, לא בצד הישראלי, לא בצד הפלסטיני. אבל היא יכולה להציע תוכנית להפרדה חד צדדית, שתנסה להחזיר את ישראל אל מקורותיה הציוניים: ישראל כמדינה בעלת רוב יהודי, דמוקרטית, חילונית, מערבית. לא דרום אפריקה של משטר האפרטהייד, ולא איראן של משטר האייטולות.

בשביל זה צריך לשבת כמה שנים באופוזיציה. להיות אלטרנטיבה. לחדד מסרים, לא למרוח אותם. למרות רצונו העז של שמעון פרס; למרות געגועי השרים לשעבר אל מלכודת הדבש של שרון; למרות לחצי המושבים והקיבוצים.

שרון מדבר על הקמתה מחדש של ממשלת האחדות למחרת הבחירות, על בסיס אותם קווי יסוד. מצטער, חייב מצנע לומר לו. קווי היסוד הקודמים לא טובים לנו. אם אתה תקים את הממשלה הבאה, אתה תקים אותה עם אביגדור ליברמן.

אם יצליח שרון להביא, כמו שהוא מבטיח, להסכם, "העבודה" תמיד תוכל לתמוך בו מבחוץ. "העבודה" ישבה באופוזיציה כשמנחם בגין חתם על הסכם השלום עם מצרים. בקולותיה היא הבטיחה רוב בכנסת לאישורו. אם יקרה נס, היא לא תתקשה לעשות זאת שוב.