שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ליקוי חמה / עינת יקיר
    סיפור קצר מאת עינת יקיר, שספרה הראשון, "עסקי תיווך", ראה אור לאחרונה

    הם הזהירו אותה שלא תתבונן, שזו סכנה.
    בבוקר, כשהיתה בוהה מבעד לחלון, צמצמה דברים לכדי נקודות. מה כבר יכולה להיות השמש.
    שעות אינסופיות מעכלות חלקים שלה תחת מכונת התפירה במפעל בדרום העיר, והיא אחוזה לתפור אותן חזרה, בהנעת המחט השועטת על פני הבדים, דהירות דהירות, קצובות, טורפניות. הבד מבקש לנוס מן המשטח והמחט סוגרת.
    שלוש שנים כאלה שהיא מאחדת קצוות, העובדות מכירות אותה בפניה ואומרות עליה ביישנית. צעירה מהן בשנים, שהן ותיקות והיא רק החלה, ממלאות אותה חיבה אימהית ומניחות עוגיות שאפו על שולחן התפירה. סוגרות עליה מחטי תפירה עם מגשי צהריים. תופרות ממנה מעשה אמנות של בד, לוחצות עליה שתינשא ותביא נכדים לעולם. לחייה מאדימות והיא צוחקת במבוכה.
    אולם התפירה הרחב הופך אותה חולמנית. היא בוהה בתנועת הבישול של מאווררי התקרה, בנאון הבהיר הרחוק ובתמונות פריחה שקפאו.
    מניחה לצדה מכשיר רדיו זעיר לשמוע תלונות. עבודת הידיים ניתקת מן המחשבה, עד שהבד מחליק והיא מזנקת. המחט עוצרת. תפצע את עצמה יום אחד.
    ושוב פיכחות ושוב משתכרת אל קולות עמומים ממכשיר הרדיו, מבקעים את יללתה שלה. הדמיון תופר חלומות של אושר ומכשיר הרדיו שוברם.
    אחר צהריים באות מימין עייפוּת ומשמאל החולשה, קרבות אליה, נטמעות בגופה המלא והרך. היא נהנית להניח הכול ולהתבונן בזרועותיה החלקות.
    שערותיה אסופות סיכות דקות, בלתי נראות, אימצה מהתבוננות בשאר העובדות. עיניה נעצמות. תישן מעט ותמשיך. אך הראש נשמט אחורה להיקרע והיא מקיצה בהולה, אוספת צדדים, שמא הבחינו. נרגעת. שום דבר.
    הבדים מכוערים בעיניה. גסים או אפרורי גוון. ושילוב הצבעים חסר טעם. היא מאיצה בטריקו ובצמר דוקרני ומתעכבת בסטן ובקטיפה, כאלה לא מתגלגלים לידיה הרבה.
    אילו שלה היה המפעל היתה הופכת אותו חגיגה לעיניים, מוציאה שפני בדים מהכובע.
    בימי החורף סבלה קור עז, השלווה נעכרה ועיוותה את פניה צמרמורות. לא מתאים לה, חזרו ורמזו לה התופרות, ישובות אל השולחנות, עבות ידיים, מתפללות לה שתינשא.
    לא יפה נחשבה בעיניהן, אך היה בחיוכה, בגומות החן, בהתכווצות קווי העיניים, דבר ששבה את הלב. שיחקו בשערה, איפרו את עיניה, עטו עליה מחרוזות.
    המחשבה שהיא מכוערת הקלה עליה. היא לא הכתה גלים ולא חוללה סערות, אך פנים יפות שהיתה נתקלת בהן עוררו בה זעם וגוף דק עורר בה עלבון.
    החורף היה חודר עצמות, הסקת האולם לא הפשירה אצבעות קפואות, והיא נמלטה למטבחון וסגרה אצבעותיה על הקומקום החשמלי. שקט שקט, גנבת מיומנת, חיממה את ידיה עד שנכוו. שודדת אוצר של חום. אז חשה התרחבות נמתחת עליה, היתה נכונה לקחת, לאהוב, ולא ידעה מה, היתה נכונה להמריא, גופה הזדקר, עיניה התנפחו, שערה הצטמרר. לא היה מה. ושבה אל אולם התפירה.
    כשרצתה לאהוב תפרה בדי אהבה.
    הקיץ שאב ממנה זיעה. תחת גופיות צרות היה הגוף מתרחב ומבקש צל. נעצמה ביתר תכיפות ושנאה עצמה על כך.
    בקיץ הזה שברה חיסכון, קנתה לעצמה רכב מיד שלישית ונסעה.
    הן הזהירו אותה שלא לה לנהוג, שהיא אינה יודעת ימין ושמאל, שלנהוג צריך הוא, כשיהיה, הבחור הזה, שיבוא, יום אחד, וידע, אותה, וייתן לה, טבעת, ואושר, ילדים, בית, חדרים, מתנות, מסעדות, חנויות, טיולים, אהבה, לא היא, שתנהג, בשעות שהשמש קופחת ראשים, צורבת בבשר, מתעתעת חזיונות, והיא צופה, יום יום, הזיות, אהבה, נתפרים, בין אצבעותיה, הלחות, המלאות, שערה הארוך, השחור, נאסף בסיכות, מגולגל, היא נוהגת, בטרם שקיעה, ימים ארוכים, מיותמים, מיוחמת, עייפה, מהורהרת, דרסה ילד. הועף אל צד הכביש ובלמה פעורת עיניים. רחוב שומם.
    לצד הכביש שכב הילד. נגעה בו. היה קשה. מיששה את הדופק. לא היה. תרה אחר הלב. לא מצאה. מת. ארשת פניו עודנה מחפשת דבר שאבד. ניערה אותו. היה אחד ובלתי מתפרק. איבריו מיטלטלים מכוח ניעורה. התחננה, "קום, קום." בכי כבוש, מאוים. סירב לקום. נסעה.

    הכלים מלאו כיור והיא שטפה. אצבעותיה מחוספסות סבון.
    בין לעיסותיה הועף הילד לעיניה שוב ושוב. הועף ושר. מה עשית, אלה, מה עשית.
    חיפשה עצמה בעיתוני הבוקר. מצאה עצמה בעמודים הפנימיים. ילד נמצא מוטל ללא רוח חיים. חשד לתאונת פגע וברח. פגעה וברחה, חשבה.
    טעמים הגיעו אליה מעורפלים יותר. ראשה הסתחרר.
    בוריס, נהג משאית, דפק על הדלת וביקש לקחת אותה לסיבוב לילי.
    "לא עכשיו, בוריס. אני מבולבלת."
    "מתי שאת רוצה," נשא ידיו בכניעה מבוישת. רוחב גופו מכיל עוצמה מועטה, פלומה של רוך עוטפת את איבריו, שיניו שבורות. נשק לה בפניה.
    "אני אפצה אותך, בוריס."
    "מתי שאת רוצה."
    אלוהים שישמור דרסה ילד. התעקשה לא זכרה את פניו. כמו אבן ניחתת הכה בשמשה הקדמית ומצא עצמו בעבר אחר.
    תפסה את ראשה בין ידיה, נעצה את אצבעותיה בקרקפת, פרצה יללות. שכנים הציצו שלבי תריס וסגרו. בוריס עמד תחת חלונה ויילל חזרה. קרא לה. אחר עלה ודפק על דלתה שוב ושוב. כשפתחה לו השכיבהּ על הספה ושטף אותה מים קרים זרמו על צדעיה וניגרו אל הסנטר, מתערבבים במליחות הדמעות. היתה קורעת.
    פני הילד פרצו חלונות. פני תם ואילם כפי שפחדה מהם היו.
    למחרת לא באה. התופרות תהו. טוו לה בידיהן שמחה חדשה.
    קנתה לעצמה קופסאות שימורים ובקבוקי מים ונסגרה בארון, שמא יבואו לחפש. זרקה את בגדיה לשקים וישבה בארון.
    אכלה מן הקופסאות ברחש ושתתה מן המים. הדליקה פנס וקראה מודעות נפגעי תאונות. פני הילד התנוססו בבהירות, גאים אל מולה.
    ישבה בתוך הארון ויצאה לעשות צרכים.
    אלוהים סידר לה למעלה ילד להרוג. נואשה מן המחשבה שיהיו לה ילדים והנה הורגת אחד.
    יומיים כאלה בארון והחניק לה.
    אמה היתה מצלצלת. יצאה מן הארון והרימה.
    "איפה את, אלה?"
    "אני בבית, אמא."
    "איפה את?"
    "ששש… אני בארון."
    "מה את עושה בארון?"
    "אני יושבת."
    "את השתגעת, אלה -"
    "אני בסדר גמור."
    "את חולה?"
    "לא."
    "מחפשים אותך בעבודה, למה לא הלכת לעבודה?"
    "דרסתי ילד."
    "מה עשית?"
    "דרסתי ילד, ששש… אני בארון. אני מתחבאת." ניתקה.
    אימהות לעבודה דפקו בדלת. לא פתחה. הציצה בהן בחור ההצצה, התעוותו לנגד עיניה עוד יותר, אבל הנה, היא עוטפת אותן, מרכזת את שומניהן כלפי מעלה, הופכת אותן לבחור היפה ביותר שחלמה לעצמה.
    אמה מצלצלת.
    "איך דרסת אותו?"
    "קפץ לכביש."
    "אלוהים ישמור. וההורים יודעים -"
    "ברחתי."
    ביום השלישי שלחו מן העבודה את ברוניה. ברוניה, עכברה שברירית, היתה מגישה ארוחות צהריים במפעל. שערה דל, תנועות ידיה קפוצות, נכונה לספוג. שלוש שנים בארץ לא שינו בה דבר. במבטא זר היתה מגששת מילים ראשונות וחונקת אותן בכובד לשונה. אחר כך משפילה ראשה בבושה שלא לזה התכוונה ופורצת פסקה רוסית להסביר את אשר ערפלה עוד יותר, נושאת ידיה ונאנחת על אובדן החושים. מגלגלת עיניה בכעס, רוקעת ברגלה ואוספת מן השולחנות. עתה עמדה מהוססת, נשענת אל קיר המסדרון.
    "את חולֶה?"
    "מאוד."
    "מה זה מוד?"
    "חולה חולה."
    "את צריכה במיטה. דה?"
    "דה."
    "שחולים מיטה וזהו," העבירה יד על עורפה, "ואלֶה, כדורים, יש לך?"
    "יש."
    "אז יופי. אז תהיה בריא, אלה," ואלה מדמיינת כנפיים ועטרת ראש. תפסה בידה.
    "תודה, ברוניה," מתבוננת בעצמות הלחיים הבולטות, בחזה הצעיר המצויר, וקינאה. תפסה בידה של ברוניה ומשכה אותה פנימה. להושיב על הספה.
    ברוניה ישבה, ברכיה הדוקות, נבוכה, שערה הדק מגלה אוזניים גדולות. כססה ציפורניים.
    "אני שונאת עבודה," מלמלה.
    אלה ישבה מולה וחייכה. ברוניה שחררה צחוק קל של רווחה, פערה עיניה, ופתע התמלאה שאר רוח שהנה עמדה להרחיב ברוסית, אך ויתרה.
    "עבודה לא טוב פה," טפחה על מפתח הלב, "עושה רע."
    אלה הנהנה.
    "ובחוץ ים ושמש," התרפקה.
    אלה צחקה. "טוב בחוץ, אה?"
    "דה, דה," התרחבה ברוניה על הספה, שחררה את רגליה, סומק כבש את פניה.
    "רוצה לים?" קרצה לה אלה.
    לטיפַת אושר חלפה על ברוניה והיא קיפצה על הספה, צחקה. מעשה משובה כזה לא עשתה עוד מאז עלתה ארצה. אלה תפסה בידה ומשכה אותה החוצה.
    "אבל את חולֶה? אה?"
    "זה טוב זה טוב," צחקקה אלה, חשה כיצד נפרדת משומניה, קלילה בעיני עצמה כשהיא גולשת אתה במדרגות.
    בוריס חיכה להן במשאיתו ונסעו אל הים.
    תופס בשני הישבנים קידמן אל החוף. ברוניה צחקה ואלה חייכה.
    השקה אותן בקבוק זול וישבו וצחקו וצחקו. העביר ביניהן מגולגלת וצחקו.
    ילדים היו משחקים על החוף, זורים חול לרוח, מתרפקים על השמש כגורים, חופרים בורות מים ושוקעים לתוכם, מיידים כדורי בוץ. אמהות באות גוערות וחוזרות אל כיסאות הנוח. הילד שלה התרוצץ ביניהם והיה שבע רצון.
    ברוניה פלטה הברות וצחקה לנהימות השירה של בוריס שחרר פרצופי אוויל וגלגל אותה על החול.
    "אני שונאת מדינה זו. חרא מדינה," וצחקה.
    "חרא מדינה," חזר אחריה וצחק.
    "חרא מדינה," וצחקה.
    הילד של אלה היה בועט ורושם את שמו בחול. שמות נמחקו ונכתבו מחדש. בגדיהם הזעירים תפחו בוץ מיטלטל בישבניהם.
    ברוניה הסירה בגדיה ורצה למים. בוריס בהה בה כשכפות רגליה בחנו את הקור ונרתעו למגע הגלים.
    אלה אספה את עצמה כפסל. "לך אליה, בוריס," אמרה לו, "היא רוצה."
    הביט בה מהוסס, קם והלך. מגודל שערות ובשר סגר על קוויה הדקיקים של ברוניה, תפסהּ במותניה וזרקהּ למים. עדיין שמעה את צחוקה. נבלעו בגלים ופלטו קריאות עמומות. טונים גבוהים של ברוניה ונהמות השיכרון של בוריס. כבש אותה בידיו והשיאה על פני הגלים אל העומק. היו לבדם במים. הים היה שלהם.
    אלה קרבה אל הילדים, אל בורות המים, מחייכת אליהם, עוקבת אחר מעשיהם, תלו בה מבט ספקני והמשיכו. הילד שלה היה מנהל ממלכה.
    שניים קצוצי שיער רכנו אל הבורות וילדה שהיתה מקשקשת שמות על החול. גמד בן שנתיים דידה אחריהם ומעד.
    פתע נתן הבכור הוראה והחלו מיידים בה כדורי בוץ. חטפה בפניה ובבגדיה, מתנערת וצוחקת. קרבו אליה ובעטו בה והפילו אותה על החול. חשה את כובד משקלה. קשיי הקימה באו כשהם עמדו מעליה, נוערים. עיניה דמעו והמשיכה לצחוק אליהם. בעטו בישבנה ורדפה אחריהם.
    "דובה דובה" מן העברים והיא רודפת את העברים.
    הפכו בעיניה נקודות מתרוצצות, אפופה את קולם "דובה דובה".
    אמהות בהו בה, קפואות.
    ביקשה להתנער מעצמה תוך מרדפה, "דובה דובה," קראו.
    רצה על קו החוף, חשכה באה על עיניה, עוקבת אחר הבכור שלה, מביט בה רתיעה מרה, בחיוך קר. היא מתנהלת אחריו. עמד במרחק מה ממנה וירק בפניה. התנפחה וזינקה עליו בשתי ידיה. נפל על החול ונפלה עליו. צרח וצרחה גם היא. צרח וקילל וירק ובכה. אמו רצה אליו, אלה שחררה אותו מבין הזרועות ונמלט ממנה בבהלה.
    "משוגעת, משוגעת, שלא תרימי עליו את הידיים המלוכלכות שלך, את שומעת!"
    חשכה באה על עיניה.
    בחוץ האפיל, השמש נסגרה מקדרותם התועה של השמים והתבלטה לפניה. כדור השמש המלא נאטם ונבלע.
    הן הזהירו אותה במפעל שלא תסתכל. שזה ליקוי חמה שכזה לא היה עוד. שזה מסוכן כמו מלאך המוות. שמזה יש הרבה עיוורים.
    סידרה לעצמה מושב רך על החול וישבה וצפתה.
    שלוש דקות היו נצח. אהבות טהורות ודקויות גוף ועיניו הצוחקות של הילד. השמש היתה ראש מזדקר ונמלא חיים. רוח צוננת נגעה בעורפה, כי היתה שם נערה אחת ששערה אסוף, תועה במשעולי הדרך, טווה קורי בדים, אורגת שלוש דקות היו נצח שאחריו לא ראתה עוד. תלתה מבטה בשמש.

    מתוך "עסקי תיווך" מאת עינת יקיר, הוצאת כתר

    "עסקי תיווך" הוא ספרה הראשון של עינת יקיר, ילידת חיפה, זוכת פרס הסיפור הקצר של "הארץ" לשנת 2000.




     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים