קובי, אתה תותח

בשבועות האחרונים הפך "בלבלי אותו", הלהיט העממי של קובי פרץ, לאחד השירים הפופולריים ביותר בארץ, גם מחוץ למועדונים ותחנות הרדיו המזוהות עם הזמר המזרחי, מה שמצדיק בהזדמנות זו התבוננות מעמיקה בתקליטו האחרון, הנושא את שם הלהיט. מבחינות רבות, שום דבר לא נשתנה בתקליט הזה מהמאות שבאו לפניו ומהמאות שיבואו אחריו. הנוסחה כל כך שחוקה וכל כך משומשת, שאפשר לצפות כל מהלך מוזיקלי, כל סולו גיטרה, כל סלסול, הרבה לפני שהוא מגיע.

אבל מעבר לבסיס הזהה, התקליט הזה מייצג בצורה מצוינת את עומק השינוי שחל בז'אנר בשנים האחרונות, שינוי שאת התחלתו ניתן לסמן בשיתוף הפעולה של אתניקס עם זהבה בן ואחר כך עם אייל גולן, ואת שיאו בהפיכתה של שרית חדד (שאגב כתבה שניים מהשירים בתקליט), לאייקון פופ בדמות בריטני ספירס, ובבחירתו של ליאור נרקיס לייצג את ישראל באירוויזיון. למרות כישלונה של חדד, שאמור היה להביא אולי לבחירה בז'אנר אחר הפעם.

ההבדל ניכר כבר בעטיפת הדיסק. במקום הקלטת המאובקת של פעם, יש עטיפה מרשימה ומושקעת. יש אמנם מקום לשיפור, למשל פירוט הנגנים לפי שיר, אבל בסך הכל ההשקעה החיצונית ניכרת. וגם בשירים עצמם ניתן למצוא תופינים קטנים. נכון שהסאונד הכללי נשמע דומה מאוד בכל השירים, אבל פה ושם משתרבב לו איזה סולו גיטרה ברוח ברוזה, קצת צלילים של רוק כבד-אמריקני-אייטיזי, ואפילו, אני נשבע לכם, קטע שמזכיר בצורה חשודה את "סאונדז לייק א מלודי" של אלפאוויל.

הנגינה בתקליט אמנם אינה מרטיטה, אבל בניגוד לימים שבהם סינטיסייזר אחד היה מנגן את כל התפקידים, אפשר למצוא כאן שמות כמו יהודה קיסר, אשר פדי, אבי יפרח וכמובן אבי סינגולדה. הלחנים בתקליט נעים בין הכובשים (כמו זה של שיר הנושא) לבין כמה בנאליים יותר, בעיקר הבלדות השגרתיות מדי, אבל תמיד הם נעימים לאוזן ומתחבבים בקלות. אפילו החלק הבעייתי בדרך כלל, הטקסטים, זוכה לשדרוג מפתיע.

אמנם יש כאן כמה שירים שהייתי מעדיף לשמוע בג'יבריש, אבל גם כמה הברקות, בעיקר במחאה החברתית סטייל אלי לוזון ו"איזו מדינה". יוסי גיספן, האיש שמאיים לנשל את אהוד מנור ממעמדו ככותב החרוץ ביותר, מנפיק כאן מילים כמו :"מה חדש מה קורה מה העניינים/טוב תודה ברוך השם הכל על הפנים". דוד זיגמן, עוד אחד שלא מתבטל, כותב כך: "כל היום אני בבית, הסיבה פשוטה, כל המדינה בבית אין פה עבודה, יש מדוזות על החוף ופיצוץ בשכם. עוד רוצים אותי שפוי/ איך זה ייתכן". החריזה אולי קצת מאולצת, אבל עדיין - התחושה הזו, של כנות, של מקצועיות, של חקיינות אותנטית, הופכת את התקליט הזה לכזה שבהחלט כדאי להחזיק בבית.