לא נמוג

כמה עצוב לראות סופרת ואישה רצינית נופלת למלכודת שהיא עצמה מזהירה מפניה ("הזכרון שנמוג" מאת אריאנה מלמד, מדור "דעות", 4 בנובמבר). מלכודת של חשיבה אופנתית, פשטנית, ללא כל ידע אמיתי על המחנה שאותו היא תוקפת בסלידה. לומר היום שאין משקל ומשמעות לרצח רבין במחנה הדתי לאומי, זו אמירה מגוחכת ולא רצינית. כמי שחיה בתוך המחנה הזה אני רואה בו שינויים של ממש בחמש השנים האחרונות: אני רואה את הנעשה במוסדות החינוך, בתנועת הנוער בני עקיבא, אני רואה חינוך לסובלנות, להקשבה, לפלורליזם שבעבר נדחה על ידי רעיונות אהבת הארץ, והיום שב ומושל בכיפה. אני שומעת איך מדברים הצעירים, מה הם חושבים, ומה הם מטרותיהם החשובות לעתיד.

רצח רבין חולל מהפך עצום בחברה הדתית, הוא שינה את היחס למנהיגים, לרבנים. הוא הפך את הציבור לספקני יותר, למתלהם פחות. כל עיתונאי מתחיל הרי יודע לספר שיישום הסכמי אוסלו על ידי נתניהו, והמשכם על ידי ברק, לווה בקול ענות חלושה מצד המחנה שמתנגד להם. המכה המוסרית שהוכו בה על ידי הרצח טרם הגלידה, וחשבון הנפש בעיצומו.

נכון, המנהיגות הותיקה, ההנהגה הדתית והפוליטית של הימין, הדתי והלא-דתי, לא הצהירו הצהרות חגיגיות בנוסח: "טעינו, סליחה". דווקא אירועי הימים האלה מראים כמה קשה למנהיג שכל עולמו בנוי על אידאות, להודות כאשר הן מתמוטטות. לכן צריך להתבונן בציבור הרחב, בדור ההמשך, ולא בשכבה הצרה, המנהיגה. בשלב זה מגלה דווקא השמאל דבקות דתית פנאטית ברעיונות שלא עומדים במבחן המציאות, ומאשים את הימין שלא אבל אתו יחד על הרצח כאשר בו זמנית הוא מונע ממנו לקחת חלק אמיתי בעצרת הזיכרון. בשנה-שנתיים הראשונות באו אחדים מחברי לכיכר ביום השנה לרצח, ולא עוד. מי שהפך את העצרת לעצרת פוליטית, והרשה רק למי שחולק אותה הדעה הפוליטית להרגיש בה נוח, בבואו לבכות על האסון שארע לכולנו, שלא יתלונן מדוע לא באים כל היתר. ושיבדוק עצמו היטב האם אמנם הוא דמוקרטי כפי שהיה אוהב לראות את עצמו.

"מי שאינו מבין עד כמה נגזר עלינו להשתנות" כותבת מלמד, אשר בדעתה לא עולה אפילו, להשתנות. אפשר להבין, להשתנות זה דבר קשה, הרבה יותר קל להיאחז בסטריאוטיפ המעצב את דמותו של מי שאינו חושב כמונו. אירועי הימים האלה היו צריכים ללמד את כולנו מעט יותר צניעות. האמת הזו כביכול - שקודשה על ידי רצח רבין - שיש בה טובים ורעים, צודקים וטועים, רוצחים וצדיקים, היא אמת פשטנית ומקוממת, ובעיקר - לא דמוקרטית. הרצח אינו נכס דתי ומיתולוגי של השמאל, אינו: "בעייתם הבלעדית". הרצח הוא הבעיה של כולנו: הימין הדתי נושא באחריות הגלובלית באשר לא לחם דיו נגד אווירת ההתלהמות והחרון ששררו במחנה הזה מאז הסכמי אוסלו. השמאל והימין כאחד חטאו בחטא של אונס המחנה האחר בנקיטת צעדים לא-הפיכים בכוח. ואלה כמו אלה, מותר להם ללמוד ענווה מהי.

ואם יותר לי לומר, לסיום: בימים אלה שבהם אני וחברי מותקפים, וחיינו בסכנה מתמדת, ניתן היה לצפות מהשמאל אוהב-האדם למעט יותר סובלנות ואורך רוח בהתקפותיו על המתנחלים שיושבים במקומותיהם כחוק, ובהכרעה דמוקרטית, שמשרתים במילואים בכל מקום, והם אזרחי המדינה לטוב ולמוטב. סובלנות, ביקשתי. על תמיכה אני כבר לא מדברת.

חיותה דויטש, מתגוררת בהתנחלות נווה דניאל, סופרת ומבקרת תרבות, כותבת בשבועון המתנחלים "נקודה"