בקרוב אצלכם

על ספסל אחד מתחת לגשר אחד בפארק מוריק שבלב כרך סואן יושבים שני זקנים. אחד שחור, חצי עיוור ונמוך, שני יהודי, מלא חיים וגבוה. האחד חששן ועצבני, השני מתריס ופנטזיונר. שניהם מחפשים, למרות גילם, להמשיך ולהרגיש חיים, שניהם רוצים עדיין להרגיש שהם יעילים, ושניהם מסרבים לאפשר לחברה לקחת מהם את הכבוד העצמי ולבטל את קיומם רק בשל גילם. זהו הבסיס למחזהו הנפלא של הרב גארדנר, "אני לא רפופורט", שגרסתו החדשה מועלית בימים אלה על במת תיאטרון בית לסין בבימויו של מיטקו בוזקוב ובכיכובם של יוסי פולק וגבי עמרני. למרות הנושא הלכאורה כבד, מדובר במחזה שמצליח דווקא דרך ההומור שבו להעביר את אחד הנושאים הכאובים ביותר בחברה המודרנית, שמקדשת את הנעורים ומותירה את בכיריה זנוחים לאחר שתרמו את חלקם ואינם מועילים יותר.
באחד המונולוגים המרגשים ביותר במחזה אומר נאט מויאר, אותו מגלם יוסי פולק: "אתם אוספים רהיטים ישנים, מכוניות ישנות, ציורים ישנים, הכל מלבד אנשים זקנים. הם לא מזכרות מוצלחות, הם מדברים יותר מדיי. אפילו כשהם בשקט, הם אומרים הרבה, הם נראים כמו העתיד שאינכם רוצים לדעת… טיפשים, אתם לא יודעים? יום אחד גם אתם תצטרפו לשבט המוזר הזה. הבעיה היא לא שהחיים קצרים מדיי, הם ארוכים מדיי… הנה אנחנו. תסתכל עלינו. אנחנו הבקרוב שלך וכל עוד אתה תפחד מזה – אתה תפחד מאתנו, תרצה להחביא אותנו, או לגרום לנו להתחבא מפנייך. אתה מסוכן. אתם מנוולים טיפשים שכמותכם, אתם לא מבינים? הזקנים הם השורדים, הם יודעים כמה דברים, הם לא סתם נשארו מאוחר כדי להרוס לכם את המסיבה. הזקנים מאד הם נס ממש כמו תינוק שזה עתה נולד". רגע לפני שמבטיחים לנו לדאוג לזקנה שבמסדרון במסגרת הקמפיינים לבחירות הנוכחיות, היה מתבקש לסדר הסעות מאורגנות לחברי כנסת ושרינו לעתיד לתיאטרון בית לסין. "אני לא רפופורט" היא מסוג ההצגות שגורמות לצופה להשתנות במהלכן.

היציאה מהבמה קשה יותר מיציאה לפנסיה

יוסי פולק חולק על ההבחנה שהמחזה מנסה לתבוע את עלבונם של הזקנים ואומר: "כשחושבים על זקנה תמיד מצטרפת תחושת לאות, ובעיני המחזה הזה הוא ההיפך המוחלט מזה. זהו מחזה על חיוניות, על התנגדות ועל רצון לשמר את תחושת החופש, שלכאורה שייכת לצעירים, עד כמה שאפשר. משהו במחזה גורם לך להבין שגיל זה עניין של פאזה. תראי אותי, אני בן 57 אבל בפנים נתקעתי בגיל 27. למרות שאני מבין שאני יותר קרוב לזקן מאשר לצעיר, אני לא מרגיש את זה. סביר להניח שאני לא ארגיש את זה עד שכבר יהיה מאוחר מדי".
ייתכן שמה שהופך את המחזה האמריקני לכאורה לכל-כך מרגש היא דווקא האוניברסליות שלו. "המאבק הכי גדול של נאט הוא על עניין החופש", אומר פולק, "אני מכיר חברים ששולחים את ההורים שלהם לבתי זקנים, לפעמים גם הרבה יותר מדי מוקדם ממה שנדרש. זה לכאורה נעשה לטובת ההורים, בפועל הרבה פעמים זה בניגוד לרצונם. נאט נאבק להישאר חופשי בפארק, עם כל הפנטזיות והעמדות הפנים". בניגוד לנאט מויאר, שמערבב בין הפנטזיות לחיים, אצל פולק הגבול בין התפקיד לחיים ברור וחד משמעי. "שחקן הוא מתווך בין הטקסט הכתוב לצופה. אז נכון שכל התפקידים שעשיתי נלקחים מהביוגרפיה שלי באופן ישיר או עקיף, כמו נאט שנלקח מזיכרון הילדות שלי – גדלתי אצל אחות של סבתי ובעלה שהיה עגלון. הם היו שני אנשים זקנים בלי ילדים ונאט באיזשהו אופן הוא קצת הדוד שלי, אבל בסוף היום הדמויות נשארות על הבמה. כשהייתי צעיר הייתי מתערבל יותר עם הדמויות וסוחב את המחזות הביתה. עכשיו הבמה היא מקום אחד והחיים אחר. כל מחזה הוא חלק מהמחזה הבא, אבל מחוץ לחיים".
פולק מודה שהעבודה על המחזה חידדה תובנות לגבי הזקנה. "מה שמפחיד זו העובדה שזה קורה באופן הדרגתי מבלי שתשים לב. קשה להצביע על הנקודה שבה פתאום אתה זקן. יש לי חמישה בנים, ותמיד הקפדתי על כך שיהיה לי ילד בבית שישמור על הקירבה לנעורים. הדבר הזה של התקרבות הדרגתית אל הפאזה ההיא מפחיד משום הפתאומיות שבה היא באה. זה קצת דומה למחלה קשה, ברגע שהיא נופלת עליך, אתה הופך למשהו אחר, לסוג אחר של אדם. פתאום הכל משתנה". למרות שנדמה שחוקי הטבע עובדים קצת אחרת על שחקנים ושעולם ה"Make Belief" שהם מייצרים משדרג אותם, לדבריו הבמה לא פחות אכזרית כלפי דור הוותיקים שלה, ואולי אף יותר מאשר בתחומים אחרים. "שיחקתי כמעט עם כל דור המייסדים של התיאטרון בארץ. שיחקתי לצדו של מסקין ולצדה של חנה רובינא שהיתה אלילה, פשוט מלכה. כשהיא הזדקנה ולא יכלה לשחק יותר היא הפכה להיות כאילו כלום. שחקן מזדקן מאבד את היכולת לשחק גם מסיבות אובייקטיביות, כמו זיכרון שנחלש וכמויות הטקסט. היציאה מהבמה היא לדעתי קשה יותר מיציאה לפנסיה".