פאוזה עם פאיזה

"די, אמא, די! תצאי כבר מהגוף שלי, מהראש שלי, מהמחשבות שלי. עכשיו זה הזמן של החיים שלי, שלא יתחילו עד שאת לא תצאי מכאן. די! אני אצעק ואני אצרח ואני אשבור. אני לא מתכוונת יותר להיות ילדה טובה...".
כך זועקת יפה תוסיה-כהן, בתה היחידה של הזמרת פאיזה רושדי, בקטע הקתרזיס מתוך "אמא פאיזה" (הערוץ הראשון, יום ב' 22.33), סרט תיעודי משובח ומרתק, שביימה סיגלית בנאי והמבוסס על "אנא, פאיזה", הצגת יחיד אוטוביוגרפית של יפה, שזכתה במקום ראשון בתיאטרונטו 2000 ורצה בהצלחה רבה עונה שלישית ב"הבימה". "את סולחת לי, יא עומרי, יא אלבי?", בוכה פאיזה בסוף הסרט ומחבקת את בתה: "באמת? אל תקחי על הלב שלך. כפרה עלייכי. עכשיו לב שלך לבן?".
לפני שאני מתחיל לתהות עם יפה על עקבותיה של אמה, אני מקדים ב"אנא מסרי", קוד סודי, שמפשיר אוטומטית את הדיסטנס הראשוני ומקל מאוד על התקשורת בין שני צאצאי מהגרים ממצרים. הייתי מת באותה הזדמנות לפגוש גם את פאיזה, למרות שהיא כבר מרותקת לכיסא גלגלים, אך יפה מדווחת שאמה במצב קשה מאוד ומסרבת.
פאיזה רושדי נולדה באלכסנדריה, מצרים, בשנת 1921. זהו שם הבמה שלה, שמה המקורי מרים בונן. בגיל שמונה זכתה בתחרות כשרונות ארצית. "אל פאיזה" זה "הזוכה" בערבית. רושדי לקוח מהיותה בלהקה של פטמה רושדי, זמרת ושחקנית מצרית ענקית בשנות ה-20 וה-30, שהחליטה לאמץ את הצעירה. פאיזה נחשבה במצרים לזמרת מעולה, שהתברגה היטב בליגת העל והתפרסמה בעיקר בתקופת המלך פארוק (שנות ה-30 וה-40). עשתה הרבה סרטים כזמרת וכשחקנית, והופיעה על במה אחת עם אום כולתום. לפני שעלתה ארצה יצאו תקליטים שלה בסוריה, בירדן, בלבנון, במרוקו וכמובן במצרים. כשנודע שהתחילה לשיר בישראל, הפסיקו להשמיע אותה בארצות ערב. בשיא תהילתה המצרית הופיעה עם זוזו מעדי ושאורקי, שני זמרים מצרים אגדיים. למרות הצלחתה לא הגיעה לקליבר של לילה מוראד, זמרת יהודייה שהתאסלמה והפכה למספר אחת לצד אום כולתום.
ב-1946 הגיעה פאיזה לראשונה לפלשתינה, שהיתה אז תחת מנדט בריטי. הופיעה עם להקת "מולוכ אל פאן" (מלכי האמנות) במועדון לילה באלנבי, מול קהל של בריטים, ובעין דור ועכו, שם רוב הקהל שלה היה ערבי אסלי, שקיבל אותה בחיבוק חם. אחרי שחזרה למצרים קיבלה הצעה מסאלח ודאוד כוויתי, שני המוסיקאים הכי גדולים בעיראק, יהודים, לעשות סיבוב הופעות בעיראק, אבל היא חששה שלא יתנו לה לחזור למצרים בגלל דרכונה הצרפתי (יהודי מצרים נחשבו לנתינים צרפתים).
לקראת הקמת מדינת ישראל התחילו בארצות ערב וגם במצרים פוגרומים ביהודים. פאיזה לא רצתה לעלות, למרות שהגדירה עצמה ציונית, אבל אחרי שאמה נפטרה לא היה לה בשביל מה להישאר. נכון, היא אהבה את התרבות הערבית וזו החזירה לה אהבה בשפע, אבל הכל בערבון מוגבל, מאחר שהיתה נתינה זרה, יהודייה.
ב-1951, והיא בת 30, כוכבת גדולה בכל ארצות ערב, בחרה לעלות לישראל, אולם התקשתה להתאקלם בהוויה הישראלית-ציונית-אשכנזית. במשך 40 שנה הופיעה כאן אך ורק ברפרטואר בערבית - בעיקר בתזמורת הערבית של "קול ישראל" בניצוחו של זוזו מוסא. פה ושם הגיחה לסיבובי הופעות באירופה, אך לא עלה בידה לשחזר את הצלחתה האדירה במצרים.
עם השנים התחתנה והתגרשה פעמיים. מנישואיה השניים, והיא בת 40, נולדה בתה יפה. בגיל 70, כשהיא עדיין במיטבה, החליטה לרדת מהבמה. לפני חמש שנים לקתה באירוע מוחי ומאז היא שוהה ב"אחוזת אייל", בית אבות ליד תל השומר. כיום, בגיל 81, מרותקת פאיזה לכיסא גלגלים ומתקשה לתקשר עם זרים. למרות גילה ומצבה היא תיפקדה בסרט היטב, ובקטעים מסוימים אף הצליחה לגנוב מבתה השחקנית את ההצגה. יפה: "יכול להיות שאם אמא שלי היתה מתאסלמת או מתחתנת עם מוסלמי, גורלה היה שונה לגמרי, לפחות מבחינת הקריירה. אבל זו היתה הבחירה שלה".

- מה שעובר מהסרט זה הרצון הכביר שלך לספר את הסיפור של אמא שלך. מה דחף אותך לכך?

"הכל התחיל מהרצון שלי לדעת מה עבר עליה. ידעתי שהיא זמרת, אבל לא הבנתי באיזה סדר גודל. כשסיפרו לי שבשנות ה-60 וה-70 עבדול ווהאב (גדול זמרי ומלחיני מצרים) בכבודו ובעצמו שלח לה ד"ש, זה לא דיבר אלי. גדלתי על אריק איינשטיין ושלום חנוך. הערבים האלה נראו לי כמו גוש שחור גדול כזה".

- התביישת באמא שלך?

"כן. בתור ילדה היה איזה ילד שהציק לי. סיפרתי לאמא שלי, ויום אחד כשהלכתי איתה הוא בא לקראתנו והיא אמרה לו 'יא וואלד, תעל הון'. כאילו פדיחות. היה לה גם את הקטע של הפאסון של הכוכבת. אתה לא מעכל את זה. היא גם לא למדה עברית, רק ברמה של לקרוא שלטים. היא ידעה איטלקית, ספרדית, צרפתית, ערבית על כל ניביה - רק עברית לא למדה. כאילו הם דחו אותה, אז היא דוחה אותם. במצרים היא היתה יהודייה, וכאן היא יוצאת עדות המזרח. לשבת איתה ולראות את אריק איינשטיין או שלום חנוך מופיעים בטלוויזיה, היה קטע לא נורמלי. היית צריך לשמוע אותה יורדת עליהם: 'איך הוא לא מתבייש לעלות ככה עם הפיג'מה?'. היא לא הבינה איך האנשים האלה מרשים לעצמם לעלות זרוקים על הבמה. היא היתה יושבת ותופרת את הבגדים שלה, כולל הפאייטים, אחד אחד".

- יש בסרט קטעים לא קלים, בהם את סוגרת איתה חשבונות.

"סגירת החשבון היתה בעיקר בשביל סיגלית (במאית הסרט), ובשבילה זה היה אפילו עדין מדי. ברגע שאמא שלי התחילה לבכות, ישר עצרתי את זה וחיבקתי אותה. בעניין סגירת החשבון, יש בפסיכולוגיה גישה - לא לדבר, במיוחד עם ההורה מבוגר. אבל אני חושבת שכשיש משהו שלא עובד בין שני אנשים, זה חלל שחור אצל שניהם, וברגע שאתה בא ומדבר, אתה עוזר לאדם השני להתנקות. מתברר שלא היה לה אכפת לדבר על זה. עשיתי לה גם את כל המונודרמה בחדר. לבד. היא הבינה הכל. היא אשה מאוד אינטליגנטית, מאוד חכמה, עמוקה, קולטת. והיא בשליטה מלאה. היא כוכבת, היא אשת במה. כששאלתי אותה איך היה, היא אמרה: 'וואללה, חשבתי שבאתי לבכות, אבל נורא נהניתי'".

- נדמה שהמוסיקה הזאת, שאמך היתה אחת המייצגות הנאמנות והבולטות שלה, הפכה אצלנו לעולם הולך ונעלם.

"היום לא משמיעים אותה, וזה נורא חבל. יש לה חומר מדהים. עכשיו, כשאתה מדבר איתי על זה, פתאום נופל לי האסימון, שהרצח של התרבות הזאת כבר נעשה, ומה שאנחנו מנסים לעשות זה רק להחיות גופה. אזכרה לנפטר".