שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    יומן שנת המגיפה / דניאל דפו
    "במשך שבועות רבים הייתי מבודד כדי כך, שאם הייתי פוגש מישהו בדרך, הייתי עובר לצד השני". קטע תוך "יומן שנת המגיפה" מאת דניאל דפו ("רובינזון קרוזו") שיוצא בימים אלה

    דניאל דֶפוֹ (1660-1731), המוכר כמחבר "רובינזון קרוזו", התחיל לפרסם רומנים בגיל שישים. "יומן שנת המגיפה" מתאר את אשר התרחש בלונדון בעת הדֶבֶר של שנת 1665, כאשר מתו בעיר עשרים אלף איש מדי שבוע. בעולם של מגיפות מודרניות, אי אפשר שלא להשתאות על עוצמת דבריו של דפו, המתאר לונדון שבה כל מי שעדיין לא נדבק במגיפה היה בודד אף יותר מרובינזון קרוזו.

    גונבות הכובעים והמנגן בחליל מעגלת המתים

    בכניסה לבית אחי הייתה חצר קטנה, מוקפת חומת לבנים ושער. בחצר היו לו מספר מחסנים שבהם החזיק את הסחורות שלו. באחד המחסנים האלה היו לו כמה וכמה ארגזים מלאי כובעי נשים. היו אלה כובעים מוגבהים, שהובאו מחוץ-לארץ ונועדו לייצוא, איני יודע לאן.
    כאשר התקרבתי לשער החצר, שפנה לסמטת סוואן, השתאיתי לפגוש שלוש או ארבע נשים שחבשו כובעים מוגבהים. אחר-כך נזכרתי שאחדות מהן החזיקו כובעים כאלה בידיהן. הואיל ולא ראיתי אותן יוצאות מבית אחי, ולא היה לי מושג שיש לו סחורה כזאת במחסן, לא אמרתי להן מילה, אלא חציתי את הרחוב, על-מנת שלא להיתקל בהן, כפי שהיה מקובל בימי המגיפה. כאשר התקרבתי עוד יותר לשער, ראיתי אישה נוספת, שיצאה מן החצר ובידה כובעים אחדים.
    "מה מעשייך כאן, גברת?" שאלתי אותה.
    ועל כך היא אמרה לי שיש עוד נשים בפנים, וכי עשתה שם מה שגם האחרות עושות. מיהרתי להיכנס פנימה, כך שלא אמרתי לה כלום. היא פנתה לדרכה והלכה. עמדתי בשער וראיתי עוד שתי נשים, שחצו את החצר, עם כובעים על הראש וכובעים אחרים מתחת לבתי השחי. טרקתי את השער, שהיה לו מנעול והוא ננעל מאליו. אחר-כך פניתי אל הנשים ושאלתי מה הן עושות שם. תלשתי את הכובעים מידיהן. אחת מהן, שעליי להודות, לא נראתה כלל כגנבת, ענתה ואמרה, "אכן, לא טוב הדבר שעשינו, אבל נאמר לנו שמדובר בסחורה ללא בעלים." היא ביקשה ממני שאקח את הכובעים בחזרה, ואמרה לי כי במחסן יש עוד הרבה קליינטיות כמוה. היא בכתה ונראתה אומללה כל-כך, שלקחתי את הכובעים, פתחתי את השער, וביקשתי גם את הנשים האחרות לעזוב, כי ריחמתי עליהן. אחר-כך נכנסתי למחסן, וראיתי שם שש או שבע נשים אחרות, שמדדו כובעים, רגועות ואדישות לגמרי, כאילו היו בחנות של כובען ועמדו לשלם על הכובעים במיטב כספן.
    נדהמתי, לא רק נוכח המספר הרב של העברייניות, אלא גם בשל הנסיבות שבהן מצאתי את עצמי: אני, שבמשך שבועות רבים הייתי מבודד כדי כך, שאם הייתי פוגש מישהו בדרך, הייתי עובר לצד השני, הייתי פתאום מוקף נשים רבות כל-כך.
    גם הן הופתעו, אבל מסיבה אחרת. כולן אמרו שהן מן השכונה, ונודע להן כי הן יכולות לבוא לכאן לקחת דברים שאינם שייכים לאיש, וכן הלאה. בהתחלה אמרתי להן מילים גדולות. ניגשתי לשער, והוצאתי את המפתח, כך שכולם היו שבויות שלי. איימתי שאני אנעל אותן במחסן, ואלך להזעיק את השלטונות.
    הן הפצירו בי מכל הלב, אמרו שהשער היה פתוח, שדלת המחסן הייתה פתוחה, שאין ספק כי למקום פרצו אנשים אחרים, שחשבו למצוא שם סחורה בעלת ערך רב במיוחד. ואכן, סביר היה להאמין בכך, שכן המנעול היה שבור, שרשרת שהייתה תלויה מחוץ לדלת הייתה רופפת, וגם לא נגנבו כובעים רבים במיוחד.
    בסופו של דבר, אמרתי לעצמי כי אין זה הזמן לנהוג בקשיחות הלב. יתר על כן, אם הייתי נוקט צעדים נגדן, הדבר היה מחייב אותי להסתובב במקומות שונים, שאנשים יבואו אליי, ואני אלך לדבר עם אנשים אחרים, שעל מצב בריאותם לא ידעתי דבר. באותו זמן המגיפה הייתה נוראה כדי כך שהיא תבעה ארבעת אלפים איש לשבוע. היה עליי אפוא לקחת בחשבון שאם ארצה לנקום בנשים אלה, או רק לבקש צדק בכל הקשור לרכוש של אחי, הדבר עלול לעלות לי בחיי. על כן הסתפקתי בכך שרשמתי את שמותיהן של הנשים ואת הכתובות שלהן. אכן, התברר כי הן התגוררו בקרבת מקום. איימתי עליהן בכך שאחי ינקוט נגדן בצעדים הדרושים כאשר ישוב לביתו.
    אחר-כך דיברתי איתן מתוך נימה אחרת לגמרי. שאלתי איך הן יכולות לעשות דברים כאלה, בתקופה אשר כזאת, כשהכול סובלים והמגיפה נמצאת על סף ביתן ואולי אף חדרה פנימה ממש? האם הן לא מבינות כי ייתכן שעגלת המתים עלולה לעצור ליד בתיהן תוך שעות ספורות, כדי לקחת אותן לבור קבר?
    איני יכול לומר שנאומי השפיע עליהן במיוחד. אבל המהומה משכה לשם שני גברים מן השכונה. אלה, שהכירו את אחי, ואף עבדו אצלו, נחלצו לעזרתי. שני אלה אמרו לי כי הם מכירים שלוש מבין הנשים, וידוע להם איפה הן מתגוררות. נראה כי הנשים לא שיקרו קודם לכן.

    ***

    אותם שני גברים מזכירים לי דבר נוסף. שמו של אחד מהם היה ג'ון הייווֹרד, שהיה בשעתו סגן עוזר הכומר בקהילת סנט סטפן. תפקידו, בימים ההם, היה לכרות את הבורות ולהביא את המתים לידי קבורה. איש זה קבר, או עזר בקבורתם, של כל המתים שנקברו באותה שכונה גדולה, כאשר הדבר נעשה עדיין על-פי המנהג הדתי. לאחר מכן, כאשר לא היה אפשר עוד לקיים את המנהג, הוא נהג את עגלת המתים ואסף את הגופות מן הבתים השונים, מבשר בפעמון על בואו. הוא עצמו הוציא גופות רבות מחדרי הבתים. הואיל ושכונה זאת הייתה, ועדיין ידועה בלונדון כולה בשל סמטאותיה הרבות והצרות – סמטת אלי, קרוס רי קורט, סמטת סוואן, סמטת בל, סמטת וייט הורס ורבות אחרות – שבהן עגלת המתים לא יכלה לעבור, הקברנים נאלצו לשאת את הגופות למרחק לא מבוטל, בדרך כלל על גבי מריצה, עד המקום שבו חיכתה עגלת המתים. ועל אף כל אלה ג'ון הייוורד לא נדבק במגיפה, וחי עשרים שנה לאחר האסון, ומת כעוזר לכומר בקהילתו. אישתו שימשה בעת המגיפה כמטפלת בחולים, וטיפלה ברבים מאלה שמתו באותה קהילה, כיוון שהשלטונות המליצו עליה כעל אשת אמונים. גם היא לא נדבקה במגיפה.
    הייוורד לא נקט שום אמצעי הגנה מיוחד מפני המגיפה, מלבד זה שנהג ללעוס שום ועישן טבק. את הדברים האלה שמעתי מפיו. אישתו הגנה על עצמה בכך שרחצה את שערה בחומץ והתיזה חומץ על מטפחת הראש שלה, כך שהייתה תמיד לחה. כאשר לא יכלה לשאת את הריחות של אלה שבהם טיפלה, הייתה שואפת חומץ, מתיזה שוב חומץ על מטפחת הראש, ומקרבת אל פיה ממחטה ספוגת חומץ.
    אף כי העניים היו רוב הקורבנות של המגיפה, העניים היו גם האמיצים והנועזים ביותר, והמשיכו בעיסוקיהם במעין אומץ ברוטלי. אין לי ביטוי אחר, שכן אומץ זה לא התבסס על אמונה דתית ולא על אמצעי זהירות, שבהם כמעט לא נקטו כלל. הם עשו את הדברים שקיבלו תשלום כדי לעשותם, אף שהיו בהם דברים מסוכנים מאין כמותם, כמו טיפול בחולים, שמירה על הבתים האטומים, העברת החולים אל בתי-המחסה, וגרוע מכול, העברת המתים לבתי הקברות.
    פרשת המנגן בחליל התרחשה בשכונה של ג'ון הייוורד ותחת השגחתו. המקרה שיעשע מאוד את הבריות בשעתו. הייוורד נשבע לי כי המקרה אכן נכון לחלוטין.
    באותם ימים היה שם עיוור אחד שנהג לנגן בחליל. ואולם, על-פי מה שסיפר לי ג'ון, האיש לא היה עיוור כלל, אלא איש חלש, עני ובור, שהיה יוצא לסיבוב בערך בעשר בערב, מנגן מדלת לדלת. האנשים היו מרחמים עליו, לוקחים אותו למסבאות שבהן היה מוכר כבר, נותנים לו לשתות ולאכול, לעתים גם קצת כסף. בתמורה, הוא היה מנגן ושר ומדבר איתם בשפתו הפשוטה, דבר שהיה בו לשמח את לב הבריות. וכך הוא חי. אף שהתקופה לא הייתה מתאימה כל עיקר למופעי בידור, האיש היה יוצא כל לילה, כמנהגו, אבל בכל זאת כמעט גווע ברעב. וכאשר היו שואלים אותו מה שלומו, הוא היה עונה שעגלת המתים עדיין לא לקחה אותו, אבל הבטיחו לו שבשבוע הבא יעברו אצלו.
    לילה אחד, סיפר ג'ון הייוורד, מישהו נתן למסכן יותר מדי לאכול, או אולי לשתות. זה היה בפאב ברחוב קולמן. האומלל, ששכח מה זה להיות עם בטן מלאה, נשכב בכניסה לבית בקריפלגייט ונרדם. אנשים שגרו בבית סמוך, שמעו את פעמון עגלת המתים, והניחו ליד החלילן אדם מת, מתוך שחשבו כי גם השני מת והונח שם על-ידי שכנים אחרים.
    ג'ון הייוורד והקברנים התקרבו עם העגלה. הם ראו שני מתים, משכו אותם במוט מיוחד, והשליכו אותם לעגלה. וכל הזמן הזה החלילן ישן שנת ישרים.
    וכך הוא ישן לו, בעוד שהקברנים אספו מתים אחרים והשליכו אותו מעליו, וכמעט קברו אותו חי בעגלה, כפי שסיפר לי ג'ון הייוורד. סוף דבר, הם הגיעו למקום שם היו משליכים את המתים לבור, וככל שאני זוכר זה היה במאוּנטמיל. כאן, בדרך כלל העגלה הייתה מחכה איזה זמן, עד שהקברנים היו פורקים מעליה את משאה הקודר. העגלה עצרה, ואז החלילן התעורר. הוא נאבק להוציא את ראשו מבין המתים. אחר-כך התרומם בעגלת המתים וקרא:
    "היי, איפה אני?"
    הדבר הפחיד את הקברנים עד בלי די. כאשר הייוורד התעשת, הוא אמר:
    "אלוהים, רחם עלינו! בעגלה יש אחד שהוא לא מת לגמרי."
    קברן אחר קרא:
    "מי אתה?"
    "אני החלילן העני. איפה אני?"
    "איפה אתה?" אמר הייוורד. "מה, אתה בעגלת המתים, ואנחנו עומדים לקבור אותך."
    "אבל איך, שהרי אני לא מת עדיין, מה?" אמר החלילן, וזה הצחיק אותם, למרות שבתחילה נתקפו אלם מרוב אימה, כפי שסיפר לי ג'ון. הם עזרו לאיש לרדת מהעגלה, והוא פנה לעיסוקיו.

    הספר רואה אור בימים אלה בהוצאת "נמרוד" בתרגומו של יותם ראובני

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים