לא יכול לישון עכשיו

אנשים רבים סובלים מנדודי שינה. חלקם מתקשה להירדם, שוכב שעות במיטה ומייחל לשינה. חלקם מתעורר בבעתה באמצע הלילה ומתקשה לחזור ולהירדם. אחרים משכימים קום בתחושת מתח בלתי נסבלת. הסיבות לכך יכולות להיות רבות, כמובן.

אך האם חשבתם שזה יכול להיות קשור לדרך בה השכיבו אתכם לישון בילדותכם? מה כל כך מסובך בלהשכיב ילד לישון, חוץ מהעובדה שרוב הילדים לא רוצים ללכת לישון? שמים את הילד במיטה, מכסים, אומרים לו לילה טוב, ומכבים את האור, לא? לא ממש. זה יותר מורכב ואולי המורכבות הזו מסבירה מדוע ילדים רבים אינם ששים ללכת לישון. המעבר מעירות לשינה הוא מעבר שבו אנחנו 'מחזירים' לתוכנו אנרגיות שלנו, המושקעות בעולם.

אנחנו חוזרים להיות עם עצמנו. על מנת להירדם, אנחנו צריכים להיות במצב של 'רילקס', של הרפייה, מה שמחייב אותנו במידת מה ל'שחרר' את מצב השליטה בו אנחנו מצויים, במצב העירות. וזה לא פשוט, במיוחד לילדים, שה'עצמי' שלהם עדיין רופף, ופעולה זו של הרפיית השליטה נתפסת בתוכם כמסכנת את שלימות העצמי שלהם. החשש הוא שהרפיית השליטה תוביל לאובדן שליטה, להתרסקות.

זה כמובן לא מודע אצלם. מה שהם חשים זו מתיחות, שהופכת אותם להיפר-אקטיביים במיוחד, או סתם מעניקה להם חוסר שקט וחוסר חשק ללכת לישון. לכן הילדים זקוקים למבוגרים, ש'ירפדו' להם את המעבר הלא פשוט הזה, בין עירות לשינה.

הם זקוקים למבוגר, שהוא מקור התמיכה והביטחון שלהם, שילווה אותם ויתמוך בעצמי שלהם עד שהם נרדמים. נוכחותו של המבוגר, בעיקר אם היא מלווה בעשייה משותפת שיש בה אינטימיות, כמו קריאת סיפור, שירי ערש, שיחה שקטה, חיבוק, או כל משחק מרגיע, מסייעת לילד לעבור את הגשר לשינה.

אנחנו נראה אותו לא פעם מתחיל לפזם לעצמו, או לדבר לעצמו תוך משחק, וכך שוקע אט-אט לתוך שינה. שינה טובה מחייבת חיבור והרמוניה של הילד עם סביבתו, חיבור שמקהה את תחושת הלבדיות. זה, כמובן, מצריך מידה של השקעה. וברור שיש ילדים שנרדמים גם בלי זה. אז בשביל מה להתאמץ? אם נתבונן בהם מקרוב נגלה,

שההירדמות לבד גם אם היא מצב שאולי הורגלו בו, איננו נחווה אצלם כמשהו נעים כלל ועיקר. חלקם שוכב לו בחושך מבועת, רואה מפלצות בעיני רוחו, עד שהעייפות מכריעה אותו. חלקם מחנכים עצמם 'ליפול' לשינה מייד כאשר ראשם נוגע במיטה. אלו ואלו אינם לומדים ליהנות מן ה'רילקס' שיש במפגש עם עצמנו.

הסוג האחד, חווה את ה'לבד' שלהם כמשהו מאיים ומתוח, האחר – לא מרשה לעצמו להגיע למצב של להיות עם עצמו, ונוטה להתנתק מעצמו בכל פעם שזה נדרש. אלה אנשים שבהמשך החיים ימצאו עצמם בוהים שעות מול הטלוויזיה, בלי לדעת מה הם באמת רואים, כל אימת שיש בידם זמן פנוי.

ילד שנרדם כשהוא 'עטוף' בנוכחותו של מבוגר, תיחקק בו אסוציאציה נעימה ממצבים אלה, וכשיתעורר בבגרותו בלילה, יהיה לו קל להרגיע את עצמו. תחשבו על כל אותם 'טקסים' קטנים שיש לנו, כמבוגרים, לפני השינה גם אנחנו מרפדים לנו את הדרך לשינה. אם בכרית רכה שמזכירה את חיבוקה של אמא, או בשמיכה מלטפת, אם בקריאת ספר, עד שהעיניים נעצמות להן, או בשמיעת מוסיקה מרגיעה.

כולנו משתדלים ליצור לעצמנו את התחושה, שאנחנו הולכים לישון לא עם עצמנו ולבד, אלא עם אותן דמויות מהעבר, שליוו אותנו, ושהיום איננו נזקקים להן עוד, כי העברנו את הפונקציה שהם מילאו עבורנו ל'טקסים' הקטנים של לפני השינה. כשאנחנו מוצאים עצמנו עם בעיית חוסר שינה כרונית, יכולות להיות לכך סיבות אובייקטיביות, אך ככל הנראה, כשאנחנו שוכבים במיטה ומתקשים להירדם, זה מפני שאיננו יכולים להיזכר אלא בבדידות וחושך גדול. אותה בדידות מעוררת אימה, שמבעתת אותנו גם כעת.

הכותבת היא פסיכולוגית קלינית.