ניצחון הג'יפה. על פרשת גור שלף

ברמה האישית, גור שלף עשה משהו שהוא לא רק אסור, אלא גם פלילי. אסור להכות אדם אחר, נקודה. מי שעושה את זה חשוף למה שגור עובר עכשיו, מהחקירה עד אפשרות ההעמדה לדין. אבל כל מי שמכיר את המציאות במגרשים שלנו – כל המגרשים, לתשומת ליבם של מנופפי האצבע ומנצלי ההזדמנות – אינו יכול לכעוס על שלף באמת. האמת, אני לא יודע איך זה לא קרה קודם.

אלוהים יודע כמה ג'יפה צריכה להיות בנשמה של ילד בן 17, שמביאה אותו באמצע השבוע למשחק אימון חסר עניין של נבחרת ישראל, רק בשביל לקלל ספורטאי במקום שהכי כואב לו. כנראה שאותה כמות של ג'יפה שצריך כדי לשיר "הלך לו הילד" לשורה אובארוב, או לצעוק "הוא מת! הוא מת!" בכל פעם ששחקן יריב נשכב על הדשא או הפארקט, או לקלל את אנשי הטלוויזיה בכל פעם שהקבוצה מפסידה.

אסור לתלות את הסיפור הזה במכבי או הפועל ת"א. זה לא השליטה הנצחית של הצהובים בכדורסל, ולא האופי הרע של אוסישקין. זה הרוע שיש בנשמה של אנשים, במדינה שמוקירה את הרוע. זו המנטליות שמביאה לכך שלקהל ישראלי יש אלף שירים נגד היריב, אבל רק מעט מאוד בעד הקבוצה שלו. זה קוצר הרוח וחוסר הפרגון שמביאים אנשים לשבת שעתיים ביציע ולקלל את השחקנים והמאמן של הקבוצה שהם אוהדים.

גם התגובות לסיפור מלמדות. איגוד הכדורסל, כרגיל, מחכה שמישהו יוציא לו את הערמונים מן האש. הוא לא יעשה כלום, כי לראשיו אין שום עמדה משל עצמם – הם מחכים לראות איך האינטרסים יתיישרו. מכבי ת"א מתבכיינת כרגיל מעמדת הקוזאק הנגזל שלה, כאילו ביד-אליהו לא מקללים ומאיימים, הפועל ת"א מדברת על הקומץ. אבל גם אם כולם היו מיישרים קו בקמפיין של "די לאלימות", זה לא היה עוזר. שום דבר לא יכול לעזור מול מישהו שהסיפוק שלו בחיים זה להכאיב לבחור שהתייתם בגיל צעיר, או לאבא שהבן שלו מפרפר בין חיים למוות.

אין לי מילת גינוי לשלף. להבדיל מהנער שקילל אותו, שבא בכוונת מכוון עם הרוע מהבית, לגור קפץ הפיוז. זה לא בסדר, צריך לשלוט בפיוזים שלך, אבל מעטים מאיתנו נחשפו בחייהם למנות כל כך מרוכזות של שנאה בגוף ראשון, מטווח אפס. וחוץ מזה, גור משלם וישלם את המחיר. השניות האלה, שבהן איבד את השליטה, ירדפו אותו הרבה זמן, עם או בלי קשר לסרט הקפטן. לתעתיקים הרבים של הנער שקילל אותו, שנמצאים בכל מגרש, הן יהיו ההיפך הגמור: הן מוכיחות שבסופו של דבר, הג'יפה מנצחת.