חוצה ישראל

רבים שומרים על זכות השתיקה, אבל אלה לוינסון, שכנתה של רויטל אוחיון ז"ל, שנרצחה בקיבוץ מצר עם שני ילדיה, מדברת. "אני עוד לא מעכלת את מה שקרה", היא אומרת וקולה נשנק. רינו צרור שואל אותה: "את לא פוחדת לגור כאן?", והיא עונה "כן, אבל הילדים אוהבים".

אחר כך ממשיך צרור למושב מאור, לא הרחק ממצר, שם איש עדיין לא חשב על הקמת גדר חשמלית, ואפילו אין שומר בכניסה, "כי עוד אף אחד לא נהרג כאן ממש", מסביר את האבסורד שמע, האחראי על הביטחון. אחרי כמה ימים המושבניקית מלכה בן יהודה כבר עומדת במחסום עם נשק. כמו נפתח פה לשטן, סוכל נסיון פיגוע ויש אפילו גיבור מקומי, שמתפרק בבכי מול המצלמות. נערה אחת מישירה מבט למצלמה של צרור ואומרת בפשטות: "שיבטלו את הבחירות האלה, ובכסף הזה שיקימו לנו גדר ביטחון. שיעשו משהו. תראה, הכל מסביב זה שדות פתוחים".

בהמשך התוכנית נשמע הקול האחר של ערביי ישראל, אלה שמאסו במפלגת "העבודה" ויותר מכך במנהיגים שלהם עצמם, עבד אלמאלכ דהאמשה, עזמי בשארה ואחמד טיבי. "נמאס לנו מהפוליטיקאים", מסכם סטיקר אחד על סובארו בכפר מוקבלה. "מה כולם בוכים על ערפאת? שיבכו קצת עלינו". "הגשם הוא אותו גשם כאן וברפיח", מסכם צרור תוכנית אחרת, שהוקדשה לחבר טוב שלו מיפו, שמעון טימסית, שנרצח בפיגוע בצומת מגידו. והשמיים ממשיכים לבכות.

"דין וחשבון עם רינו צרור" (ערוץ 10, שבת 21.00) היא תוכנית חובה. צרור, 49, עיתונאי ותיק ובעל מוניטין, משול לאותו אדם שקם בבוקר, מרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת. הוא עורך ומגיש כאן מסע דוקומנטרי אישי לתוך האקטואליה הישראלית השבועית, מפגיש אותנו עם המקומות והאנשים שעד לפני רגע היו עוד ידיעה נשכחת בעיתון. בעדשת מצלמתו הוא מביא אותנו למפגע אקולוגי, ביבי השופכין של ג'נין, עוקב אחרי אי ההפרדה של גדר ההפרדה, ויושב לשתות קפה עם הבדואים, במה שאנחנו מכנים "הפזורה" שלהם בנגב.

צרור חוצה את ישראל בחשיבה מקורית וברגל, וקצב האירועים כל כך מוטרף, עד שרק מבזקי החדשות העדכניים יכולים להשתוות לו. צרור חוצה עשירונים, שבטים, אוכלוסיות, בא חשבון תוך השמעת דעותיו, ומשרטט תמונה ישראלית עכשווית, שבירה להחריד. לחייל הבדואי ממוצב טרמית אין מה לאכול כשהוא חוזר הביתה, אבל גם ב"כיכר הלחם" (כיכר המדינה) המקרר ריק.

בנוסף לבחירת הסיפורים העיתונאיים, "דין וחשבון" היא תוכנית בעלת נימה אישית ואנושית מאוד, ואולי בזה קסמה. "המטרה שלי", אומר צרור, "היא להראות את המקום וגם לנסות להבין מה קורה בו. כל העניין הוא לצאת מתוך המסגרת הקטנה של הבית המסודר, המוגף, שיש בו כל מה שצריך, ולזוז בסך הכל שניים-שלושה רחובות הצידה, לא רחוק".

- אתה מכניס נימה אישית, שחלקה לא קטן מהסיפור העיתונאי, ומשמיע את דעותיך הפוליטיות.

"הנימה האישית היא חלק מהמבנה. תראי, ההגדרה של התוכנית היא 'מסע דוקומנטרי בתוך האקטואליה'. אנחנו מתעדים מצבים כפי שהם, בלי משחקי עריכה דרמטיים ובלי תוספות. כדי להגיע לזה המצלמה כל הזמן צריכה להיות לידי. מצד אחד קיימת העבודה שלי בשטח, ומצד שני קיים דרור סבו, הבמאי, שבסוף בונה מזה סרט של 25 דקות. אני לא מראיין קר. אני לא מגיע למקום ומייד ממשיך הלאה. אני יושב, שותה קפה, מבין, עצוב, חי את כל המצב".

- תלך רק על הצגת בעיות המיעוט, המתנחלים, השבטים, הקצוות?

"זו סידרה בת 12 פרקים. אני עוד לא מציג את העשירון העליון ואת החברה הממוצעת, אני מציג סיטואציות חריפות. העניין הוא להציג את החברה הישראלית כולה. אעבור מקבוצה לקבוצה, מאדם לאדם".

- האינטנסיביות של התוכנית שלך כל כך מוטרפת, שיש הרגשה שמשהו אפוקליפטי עומד להתרחש.

"האינטנסיביות הבלתי אפשרית היא אנחנו. אם לא נתעשת ולא נתארגן על עצמנו, נלך בדיוק בדרך שבה הלכו הקודמים לנו, בבית ראשון ובבית שני. לקראת הרס. וזה לא מוטו, זו מסקנה".

- אפשר לשרטט פרופיל שלנו, הישראלים של 2003?

"יש הבדל גדול בין ה'אנחנו' לבין השלטון, כל שלטון. אני חושב שה'אנחנו' לא מוכן שהבדואי, שהבן שלו נפל בצבא, יחיה כמו שהראיתי. אני חושב שה'אנחנו' רוצה שהם יחיו כמונו. שלא יהיו אפליות. 'אנחנו' כזה גם לא היה מתנהג עם לוחמי צד"ל כמו שהתנהגנו. בחברה שלנו, בתוך ה'אנחנו', אני מוצא איכויות נפלאות, אבל אני מבוהל מההתפרקות בכל מיני רמות. זה לא רק שטחים וקו ירוק. זה כמו 'כיכר לחם' וועידת העסקים. אלה שבטים שלא מתחברים אחד לשני".

- שנת 2002 הוגדרה כשנה הקשה ביותר כלכלית מאז 1953. איך נראית בעיניך שנת 2003?

"אני חושב שהיא תהיה עוד יותר קשה. אני מקווה שהיא תהיה שנת מפנה, אבל לא רואה כרגע מי הולך לעשות אותו. לשם כך צריך לראות קודם אנרגיה בשטח, וכיום אני מזהה אנרגיה רק בשטחים ואצל הקבוצה הדתית. שם האנרגיה מדהימה. עשיתי סיבוב בשילה ובאזורים הסמוכים, ורואים שם חבר'ה בעבודה מבוקר עד ערב, עם אנרגיה מדהימה".

- רוב ימיך עסקת בעריכה. איך הבאת את זה למדיום הטלוויזיוני?

"עריכה זה כמו להיות אוצר במוזיאון. יש לך חלל ואתה מציג כל מיני אלמנטים, שבסך הכל שלהם צריכים לתת איזושהי תמונה. התוכנית בנויה מחמש עד שבע תמונות, יותר גדולות או יותר קטנות, תוך כדי נסיעה, כי רק מקבץ של תמונות יכול לתת תמונה מלאה. גם הטור שלי ב'העיר' היה בנוי מעשרה סיפורים פוליטיים-חברתיים- אישיים, שנתנו תמונה שלמה.

"עורך הוא סוג של מגלומן. הוא לא מסתפק באייטם אחד או באמירה אחת. הוא צריך להכיל כל יום עולם ומלואו. מבחינה מקצועית אני אוכל אותה, כי זו עבודת רצח, אבל זה גם כיף לא נורמלי".

- זו פעם ראשונה שאתה לפני המצלמה, ונראה שהיא עושה לך טוב.

"כשאני טוב, זה כשאני לא רואה את המצלמה. כשאני בפעילות אמיתית, אין לי בעיה עם המצלמה. אם הסיפור מעניין אותי אני שוכח ממנה".

- בתחושת המיאוס הכללית, לדעתך אנחנו הולכים לפוליטיקה חדשה?

"אני חושב שכן. אם הייתי מספר לפני חמש שנים את כל מה שאני מספר עכשיו, לא בטוח שהייתי מקבל אותה הקשבה, כי היום התחושה יותר חדה והדברים יותר ברורים. אני רק מציג את המראות ומחבר אותם, מראה איך ואיפה ולמה זה קשה וכואב, אבל הצופה, במוח האחורי, יודע שהעסק לא עובד כמו שצריך. אני חושב שבסופו של דבר תהיה פוליטיקה אחרת, יותר אידיאולוגית, יותר כנה, יותר מחוברת. הפוליטיקאים יהיו יותר מחוברים ליום יום".

לא(ע)ורך כל הדרך

רינו צרור הוא ממקימי עיתון "חדשות" ומבכירי עורכיו; ערך את "אולפן שישי" בערוץ 2; ערך את עיתון "העיר" וכתב בו טור פוליטי; היה עורך ב"מעריב" בתקופת הרכישות של רוברט מקסוול; ערך את "העולם הזה" המתחדש, אחרי רפי גינת; בתחילת שנות ה-80 ערך את מגזין "אנשים", שנסגר. כן עשה סרטים דוקומנטריים: "בית שאן סרט מלחמה" שזכה באוסקר הישראלי (ביים דורון צברי) ו"ילדי המהפכה". הסרט האחרון, "התפילה", נמצא בשלבי עריכה.