האחרים

נתחיל בזה שמדובר כנראה באחת הכתובות המוצלחות ביותר שמישהו אי פעם ביקש שיחרטו על מצבתו. האדם שביקש ואף קיבל את הכתובת הזו היה אחד האמנים המסקרנים והשנויים במחלוקת של המאה העשרים – מרסל דושאן. הספר המוצלח מאוד הזה הוא כולו מחווה לאדם שהציב אסלה במוזיאון, חימם את התחת של המונה ליזה, ויצר את "הזכוכית הגדולה", שהיא הבסיס לעלילת הספר כולו.

הכל מתחיל בערב הבחירות בפאריס. ויקטור בלנוויל הוא צלם עיתונות לעת מוצא ומהפכן בדימוס שגופת אישה המונחת בתוך סצינה מעוצבת היטב בחלון ראווה מטילה אותו לסחרחרת של אירועים (סוריאליסטיים, כמובן) שבהם משמשים בערבוביה קוקסינלים קומוניסטיים מזדקנים, עורכי עיתון מנופחים, אורגיות לשם סחטנות וקבוצת טרוריסטיים מאוהבים החוטפים את יצירות האומנות של מרכז פומפידו ומאיימים להוציא אותן להורג. "יצירות האמנות היפות האלה שלפניהן משתרכים התיירים. היצירות האלה שנעשו על-ידי משוגעים, חולים, אנשי שוליים, מתרוממים, אלכוהוליסטים, מהפכנים, סוציופתים, בקיצור – על ידי אמנים." עמ' 158. רק בצרפת.

העלילה שרוקם וילאר בנויה לפי כל הכללים של הפילם נואר הישן והטוב – הצלם/בלש שמלווה את הספר כולו בוויס אובר משועשע וסרקסטי כנדרש, הפאם-פאטל המסתורית שנכנסת ויוצאת מחייו, מחוללת מהומות ומתבוננת בהנאה במעשה ידיה, השוטר למוד הספר והסבל, הסוף המפרק מאשליות, כל אלו מצטרפים לתיאור מלא חיים וביקורת של צרפת של היום, זו שבה הדבר היחיד שחשוב יותר מהמהפכה של אתמול הוא המהפכה של מחר. "שחרור של אסירים פוליטיים? זה הושלם. ניתוק היחסים עם צ'ילה, דרום אפריקה, וכו'? זה נעשה כבר, פחות או יותר. כבר לא מציקים למהגרים. שכר המינימום עומד לעלות, השרות הצבאי יקוצר לחצי שנה ולליגה הקומוניסטית תהיה במה בטלוויזיה! מה עוד הם רוצים אלה, עכשיו ומייד?" עמ' 166.

פשוט ספר טוב

וכל הבלאגן העלילתי הזה מאורגן סביב שתי יצירות חידתיות של דושאן – "נתון 1 מפל המים. 2 מנורת הגז" יצירתו האחרונה החשובה שפרט ממנה מובא על עטיפת הספר, ו"הזכוכית הגדולה", יצירה מורכבת שסביבה יצר דושאן מערכת התייחסויות שלמה ועצומת ממדים. גם מי שאינו חובב דושאן גדול (כמוני) ואינו מצוי בפסיקי הפסיקים של יצירתו יוכל לשאוב עונג מהרומן הכאילו בלשי הזה. דמותו של השוטר הטוב תענג אתכם גם אם לא תבחינו מייד ששמו הוא כשם שני אחיו של מרסל דושאן ודמותה המסתורית של רוז תרתק אתכם גם אם לא יהיה לכם מושג ששמה הוא מחווה להטרונים הנשי שיצר דושאן לעצמו. כל האינפורמציה הפרשנית הזו ועוד פרטים מרובים השופכים אור על הרמזים הקטנים שמפזר וילאר במהלך הספר מופיעה בסופו ברשימת הארות והערות סדורה היטב.

כאן המקום לתת כבוד לעבודתם של שרון רוטברד אשר על ההערות ולמיכל רוזנטל אשר על התרגום. דושאן היה אחד האמנים המילוליים ביותר שידע הדאדא ורוב יצירותיו עסקו או כללו משחקי מילים בלתי תרגימים בעליל, שהספר מתכתב עמם ללא הרף. למרות המוקש העצום הזה מצליח התרגום העברי של הספר לתעד נאמנה הן את המורכבות המילולית והן את שפתו הקשוחה והרזה של וילאר, תוך שהוא מספק בונוסים נדיבים להבנת עולמו האומנותי של דושאן. אבל כל זה הוא באמת, רק בונוס. בנוסף למנה נדיבה של פריס שתספק כל פרנקופיל, המחשה חיה של עקרונות הדאדא ועוד כל מיני חידודים ושיבושי תרבות, "זה תמיד האחרים שמתים" הוא פשוט ספר טוב.

"זה תמיד האחרים שמתים", ז'אן-פרנסואה וילאר, הוצאת בבל, מצרפתית: מיכל רוזנטל, 228 עמ'