על היין ועל החשיש / שארל בודלר

היין

חדוות עזות של יין, מי לא יכירכן? – כל מי שהיתה לו נקיפת-מצפון להשקיט, זיכרון להעלות, כאב להטביע, ארמון בחולות לבנות, הכל קראו לבסוף בשמך, אל מסתורי החבוי בשריגי הגפן. מה גדולים הם חזיונות היין המוארים בשמש הפנימית! כמה בוערים ואמיתיים הם העלומים השניים שהאדם שואב מן היין! אך גם כמה מטילי-אימה הם תאוותיו המהממות כברק וקסמיו נוטלי-האון. ובכל זאת, הגיעו בנפשכם ובמצפונכם – שופטים, מחוקקים, אנשי-העולם, אתם כולכם, אתם שהאושר הופך אתכם לרכים, אתם, אשר לכם מעניק ההון את הסגולה והבריאות בקלות יתרה , אמרו, למי מכם יהא אומץ-הלב נטול-הרחמים לשפוט לכף-חובה את האדם הלוגם גאונות?

זולת זאת, היין אינו תמיד אותו מתאבק איום הבטוח בניצחונו, זה אשר נשבע שלא יהיו בלבו לא רחמים ואף לא חמלה. היין כמוהו כאדם: לעולם לא ידעו עד לאיזו נקודה ניתן להעריכו ולבוז לו, לאהבו ולשונאו, וגם לאילו מעשים נשגבים או פשעים מפלצתיים הוא מסוגל. הבה לא נתאכזר אליו יותר מאשר כלפי עצמנו ונתייחס אליו כשווה לנו.

לעתים דומה עלי שאני שומע את היין אומר - הוא דובר אל נשמתו, בקול זה של רוחות רפאים שאינו נשמע אלא לרוחות רפאים - "בן-אדם, מחמלי, רוצה אני לשגר אליך, אף כי בית-כלאי מזכוכית ובריחי משעם, שירה גדושת אחווה, שירה גדושת חדווה, שירת אורה ותקווה. אינני כפוי-טובה כלל; יודע אני שחב אני לך את חיי. יודע אני בכמה יגע ובכמה שמש קופחת על כתפיים עלה לך הדבר. אתה הענקת לי חיים ואני אגמול לך על כך. אפרע לך את חובי ברוחב לב; כי חש אני שמחה יוצאת דופן ברדתי למעמקי הגרון הצמא ליין בשל העבודה המפרכת. חזהו של איש הגון הוא מקום שהייה ערב פי כמה מן המרתפים הללו גדושי התוגה ונעדרי הרגישות. זהו קבר עליז שבו אני משלים את ייעודי בהתלהבות. אני מקים בקיבתו של איש העמל המולה גדולה, ומשם דרך מדרגות סמויות, עולה אני למוח, כאן מבצע אני את ריקודי האחרון.

"השומע אתה בתוכי את המזמורים רבי-העוצמה של זמנים עברו, שירי אהבה ותהילה מתנועעים ומצטלצלים? אני הוא נפש המכורה, אני חציי איש-טרקלין וחציי איש-קסרקטין. אני תקוות יום א'. העבודה עושה את הימים למוצלחים, היין עושה את ימי- א' למאושרים. במרפקים שעונים על שולחן המשפחה ובשרוולים חפותים, אתה תפארני בגאווה ותהיה באמת שבע רצון.

"אני אצית את עיני זוגתך הזקנה, בת הלוויה ליגונותיך היומיומיים ולתקוותיך הנושנות ביותר. אני אמתיק את מבטה ואניח באישונה את ברק צעירותה. וילדך, יקירך הקטון, חיוור כולו, זה החמור הקטן והמסכן, הרתום לאותה עייפות שאליה רתום סוס-המשא, את צבעי ערישתו אשיב לו ואהיה לאתלט חדש זה של החיים כשמן המאשש את שרירי המתאבקים הוותיקים.

"ארד למעמקי גרונך כאמברוסיה צמחית. אהיה כגרעין המפרה את התלם שנחרש בכאב. התמזגותנו האינטימית תברא את השירה. רק שנינו יחדיו ניצור את אלוהים ונעופף לעבר האינסוף, כציפורים, כפרפרים, כסיבי הבתולה (1), כבשמים וכמו כל הדברים המכונפים".

הנה מה שמזמר היין בלשונו המסתורית. וי לזה אשר ליבו אנוכי ואטום למכאובי אחיו, ומעולם לא הגיע לאוזניו שיר זה!

החשיש

הטירונים, המתנסים לראשונה, מרבים להתלונן על איטיות ההשפעה. הם מצפים לה בדאגה, וכשהדבר אינו מתרחש במהירות הרצויה, הם מרבים להג של ספקנות, ורברבנות זו משעשעת לא מעט את אלה שמכירים את הדברים ואת האופן שבו פועל החשיש. זה מהדברים הקומיים ביותר לחזות בהתקפים הראשונים המופיעים ומתרבים ממש בעיצומה של אותה ספקנות. ראשית משתררת עליך עליצות מסוימת, מוזרה ובלתי מרוסנת. המלים ההמוניות ביותר, הרעיונות הפשוטים ביותר לובשים דמות תמהונית וחדשה. אותה עליצות היא בלתי נסבלת אפילו לעצמך; אך אין טעם להתקומם. השד פלש לתוכך; כל המאמצים שתעשה כדי להתנגד רק יזרזו את התקדמות הרעה. אתה צוחק מהבלותך ומשגיונך; חבריך צוחקים לך בפניך, ואתה אינך כועס עליהם, משום שתחושת החסד כבר בפתח.

אותה עליצות כמהה, אותו חוסר נחת שבשמחה, אותו חוסר ביטחון, אותה הססנות של החולי נמשכים בדרך כלל זמן קצר. יש בני אדם שכלל אינם מוכשרים למשחקי מלים, והנה הם מאלתרים טורי שנינה אינסופיים, צירופי רעיונות שהם לחלוטין בלתי מסתברים, ונועדו להטעות את רבי האמנים הבקיאים ביותר באמנות משונה זאת.

את השלב השני מבשרת תחושת צינה בקצוות, חולשה קיצונית; יש לך, כמו שאומרים, ידי חמאה, תחושת כובד בראש ותחושת תדהמה כללית בכל ישותך. עיניך גדלות, הן כמו נמשכות לכל עבר על-ידי אקסטזה חסרת רחמים. פניך מתכסים חיוורון, הם מלבינים כפני מת ומקבלים גוון ירקרק. השפתיים מתכווצות, מתקצרות וכמו מבקשות להתכנס פנימה. אנחות צרודות ועמוקות מתמלטות מבית החזה שלך, כאילו טבעך הקודם אינו יכול לשאת בנטל טבעך החדש. החושים מקבלים דקות וחריפות בלתי מצויים. העיניים נוקבות את האינסוף. האוזן מבחינה בצלילים הבלתי נתפסים ביותר בעיצומם של הרעשים הצורמים ביותר.

מתחילות הזיות. החפצים החיצוניים לובשים חזות מפלצתית. הם נגלים לך בצורות שעד כה לא הכרת. ואחר-כך הם מתעוותים, משתנים, ולבסוף חודרים לתוך ישותך, או שאתה חודר לתוכם. מתרחשות דו-משמעויות מיוחדות ביותר וחילופי רעיונות מופרכים ביותר. לצלילים יש צבע, לצבעים יש מוסיקה. התווים המוסיקאליים הם מספרים, ואתה פותר במהירות מבעיתה בעיות מופלאות של אריתמטיקה בעת שהמוסיקה מתגלגלת ונפרשת באוזנך. אתה ישוב ומעשן; סבור אתה שהנך יושב בתוך מקטרתך, ומקטרתך היא-היא זו המעשנת אותך; זה אתה-אתה המתאבך בצורת עננים תכלכלים.

אתה חש בטוב בתוך כל זה, רק דבר אחד מטריד אותך ומדאיגך. מה תעשה כדי לצאת מתוך מקטרתך? אותו דמיון נמשך לנצח. הפוגה של פיכחון צלול מאפשרת לך, במאמץ גדול, להתבונן בשעון-הקיר. הנצח נמשך רגע. זרם אחר של רעיונות נושא אותך; הוא ישא אותך למשך דקה במערבולתו התוססת, ואותה דקה תהא אף היא נצח. ממדי הזמן וההווייה נטרפים על-ידי ההמון הרב מספור של תחושות ורעיונות. אתה חי כמה וכמה חיי אנוש בתוך שעה. זהו בדיוק הנושא של "עור היחמור". אין שום משוואה בין איברי הגוף וההנאות.

השלב השלישי, הנבדל מן השני על-ידי היכפלות המשבר, שיכרון מסחרר שבעקבותיו בא חוסר-נוחות חדש, הוא דבר בל יתואר. זה מה שהמזרחיים מכנים "הכיף"; זהו האושר המוחלט. שוב אין זה משהו מסחרר ורב המולה. זהו אושר שמימי שליו וחסר-נוע. כל הבעיות הפילוסופיות נפתרו. כל השאלות המוקשות שעליהן מסתייפים התיאולוגים, המייאשות את האנושות ההוגה, נעשות שקופות ובהירות. כל סתירה הפכה לאחדות. האדם נעשה אלוהים.

עלה על דעתי הרעיון לדבר על היין ועל החשיש במאמר אחד, כי למעשה יש ביניהם מן המשותף: ההתפתחות הפואטית המוגזמת של האדם. נטייתו המטורפת של האדם לנכס לו את כל החומרים, הבריאים והמסוכנים, המלהיבים את אישיותו, מעידה על גדולתו. הוא שואף תמיד להלהיט את תקוותיו ולהתנשא אל האינסוף. אך אין להתעלם מן התוצאות. כאן לפנינו נסך הממריץ את העיכול, מחזק את השרירים ומעשיר את הדם. אפילו בכמות גדולה, אין הוא גורם אלא להפרעות קצרות-טווח למדי. ואילו בחשיש יש חומר המפסיק את פעולות העיכול, מחליש את השרירים, וביכולתו לגרום לשיכרון של עשרים וארבע שעות. היין מלהיט את הרצון; החשיש מאיינו. היין הוא תמך גופני; החשיש הוא כלי נשק להתאבדות. היין עושה את האדם טוב-לב וחברותי; החשיש מבודדו. זה עמלני, אם יורשה לי להתבטא כך, והשני עצלני. ובאמת לשם מה לעבוד, לעמול, לכתוב, ליצור, יהא מה שיהא, כאשר אתה יכול לקבל את גן-העדן באחת? בקיצור – היין נועד לעם העמל שמגיע לו לגמוע ממנו. החשיש נועד לשמחות גלמודות; הוא נברא למען הבטלנים האומללים. היין מביא תועלת ומפיק תוצאות הרות-פרי. החשיש הוא חסר תועלת ומסוכן.

הערות

1. כינוי לקורי עכביש השדות.

מתוך "צייר החיים המודרנים" מאת שארל בודלר, תרגמו מצרפתית: מיכה פרנקל ואבי כץ, סדרת טעמים, הוצאת ספרית הפועלים