הופ, הצלחנו

סאבלימינל והצל, קובי שמעוני ויואב אליאסי למי שמתעקש, הם השם החם של תעשיית המוסיקה הישראלית. הסגנון הוא היפ הופ, ההגדרה שלהם לעניין היא "היפ הופ ציוני", ואלבומם השני, "האור והצל", מגרד את גבול הזהב. כשאמנים אחרים עושים לולאות באוויר בנסיונות להסוות את האג'נדה הפוליטית שלהם, סאב והצל מגישים אותה בצלחת עם סכין ומזלג, במסרים בניחוח ימני. הנוער חולה עליהם, מאגר המעריצים הולך וגדל, ובקיצור - החיים נראים טוב מהצד שלהם.

את הצלחתם הם זוקפים בעיקר לזכות סגנונם. סאב: "ההיפ הופ מגיע מנקודה שבה האמן מדבר ישר לפנים של המאזין. לא מסר מעורפל, אלא מילים בגובה העיניים, כמו במוסיקה הים תיכונית, וזה מתאים בול לישראל. כשאתה שומר על אותנטיות במלל, זה עובד. אני רואה הישג גדול בזה שהצלחתי להביא את הקהל של המוסיקה הים תיכונית להיפ הופ. עשיתי את זה דרך מלודיות שקרובות לאוזן שלהם, כמו בשיר 'אני יכול' עם רון שובל. ברגע שהצלחנו בזה, הרחבנו את מעגל המעריצים שלנו פי שלושה, והיום אתה יכול לשמוע את הלהיטים שלנו בכל מועדון מזרחי".

הצל: "הגענו למצב שלפעמים אנחנו מופיעים פעמיים ביום. אני ממש בשוק מההצלחה שלנו, לא חלמתי להגיע לזה. כנראה שכשאתה מביא את האמת, במיוחד בזמנים כמו שלנו, האנשים מאמינים לך ונאחזים במה שאתה אומר. לפעמים אני הולך לישון ומפחד שאתעורר ואגלה שכל זה היה חלום".

- הצלחה עולמית של אמן כמו אמינם עוזרת?

סאב: "אין ספק שאמינם גרם לפריחה מטורפת בשוק של הקהל הלבן, במוסיקה שנחשבה תמיד למוסיקה של שחורים. מאז שהוא הגיע ושבר את כל השיאים בסגנון הזה, נעשה לגיטימי שגם לבן יכול להתעסק בו. כשאני מסתכל על מדינות כמו גרמניה וצרפת, שבהן שלט פעם הדאנס והיום הזרם המרכזי הוא ההיפ הופ, אני מאמין שבקרוב זה יקרה גם כאן".

- אטעה אם אגדיר אותך כיחצן הכי מוצלח של עצמך? את שלמה ארצי לא ראיתי אף פעם מחלק הזמנות להופעות שלו, ואותך אני רואה עושה את זה כל הזמן.

סאב: "אומרים שאם אתה רוצה להיות בטוח שמשהו ייעשה כהלכה, תעשה אותו לבד. זה היה נכון בהתחלה, אבל כשההצלחה הגיעה נזקקתי לעזרה מעוד ועוד אנשים. חברת התקליטים שלי, 'הליקון', היא חברה עצומה שיודעת לעשות את העבודה שלה מצוין, אבל בקצב שלה ובשיטות העבודה שלה. אין להם מושג איך להכניס אותי לתוך הדיסקוטקים. לי יש אחיזה חזקה במקומות כמו מועדונים ובתי ספר. 'הליקון' מצליחה להביא אותי לרדיו, לטלוויזיה ולעיתונות. על הפרומו לאלבום שלי עבדו בעצם שני צוותים, צוות של 'הליקון' וצוות מטעמי. יואב ואני עבדנו על חלוקת מדבקות וציור גרפיטי. בלילה היינו עושים גרפיטי בבית ספר ובבוקר היינו חוזרים לשם ומחלקים מדבקות וקלטות. ביקרנו באילת, ראינו שלא מכירים אותנו שם, חזרנו למחרת עם שתי מכוניות מלאות בשבלונות, ספריי, מדבקות וקלטות והחלטנו - יאללה, כובשים את אילת. וככה היה בכל מקום. רק לאחר שהגיעה דרישה מהקהל להשמיע אותנו ברדיו, התחילו להתייחס אלינו".

הצל: "קובי ואני ישבנו והסתכלנו על כל האמנים בישראל, ואמרנו שאין סיכוי שאנחנו נהיה כאלה פתטיים, אם זה בלבוש, אם זה בצורה שהם מציגים את עצמם, ואפילו זה שהם שותקים כשמזייפים את האלבומים שלהם. החלטנו שאנחנו נעשה בית ספר להצלחה, ובשביל זה נעשה הכל".

- אתה לא חושש שהמסרים הפוליטיים בשירים שלכם ירחיקו מכם קהל?

סאב: "גדלתי בבית פוליטי, זה היה חלק מהחינוך שלי. כל הזמן היו דיונים בבית, וכל הזמן חשבתי איפה אני יכול להשפיע, לשנות. לכן כבר מהשירים הראשונים שלי עסקתי בדברים פוליטיים. כבר קראו לי בכתבות 'המחתרת הימנית', אבל אני לא פנאטי קיצוני ומטורף. כל מה שצריך זה להקשיב לשירים שלי".

הצל: "איזה מחתרת ימנית ואיזה נעליים? אנחנו מחתרת? לאנשים ששואלים אותי אני אומר שבעיני אין יותר ימין או שמאל. אני ישראלי, יהודי, עם פה ועיניים, ועל כל מה שאני רואה אני כותב. אני מראה של החברה, וככה תקבלו אותי".

- מה היחס שלך לכך שצעקו בהופעות שלכם "מוות לערבים"?

סאב: "זה קרה בשתי הופעות, בהאנגר בתל אביב ובעכו. אלה בדרך כלל ילדים קטנים, שלוקחים את הרעיונות והדעות בשירים שלנו ומקצינים אותם. הם מפספסים מילים כמו 'שני עמים יד ביד וראש מורם', או 'היהודי שמכבד את האיסלאם'. כשזה קרה, עצרתי את ההופעות והשתקתי את הקריאות האלה, וכשזה לא עבד הצבענו על הקבוצה של עשרים הילדים האלה שהיו בתוך קהל של חמשת אלפים ואמרתי להם, 'אתם כולכם על הזין שלי'. ואני מדבר איתך על מעריצים שלי ששילמו מאה שקל על ההופעה ועמדו בשורה הראשונה. אמרתי לכל הקהל, 'לא מוות לערבים, אלא חיים ליהודים', זה מה שאני מאמין בו. אין לי שום דבר נגד ערבים, לא כל הערבים הם השונאים שלי. המסרים שלי הם נגד אלה שרוצים לחסל אותי, נגד האויבים שלי".

- בלייבל שלך אתה מחתים אמנים צעירים, כמו סיוון, ששרה איתך ב"הפרד ומשול". לשם מה?

סאב: "יש לי מטרה, ללמד אחרים איך אפשר 'לעשות את זה', להצליח. אני מקבל עשרות מכתבים בשבוע מבני נוער שנמצאים במצוקה. יש משהו במוסיקה שלנו שעוזר לבני נוער כאלה לתקשר איתה. חלק מהם שולחים שירים על החיים שלהם ויש בין השירים כאלה ממש מצוינים. אבל אין מי שיפתח עבור הנוער הזה דלתות, אין להם אלף שקלים להקליט. אני מקווה שלי תהיה היכולת לשלוף אותם החוצה מהמצב הזה. הרבה שירים בהיפ הופ נוצרים בגלל סיפורים קשים מהחיים. כשאתה שומע על סיפורי הצלחה של אמנים באמריקה, שהיו בזבל ומכרו סמים על מנת להתקיים, ורק בזכות מישהו ששלף אותם החוצה הם מצליחים כעת - אתה מתרגש. ככה אני מקווה לעשות יום אחד".

- אחד האלבומים הקרובים שלכם יהיה זה של הצל. מה יהיה שונה בו?

הצל: "זה אלבום יותר אישי והוא מתמקד במי זה הצל, מי הדמות האפלה הזאת, איך היא בעצם נוצרה. האלבום, שקובי מתארח בו, מתבסס על דברים לא קלים שעברתי בחיים, ואני מבטיח שיהיו בו מסרים נוקבים".

- אפרופו דמות אפלה, למה בחור חסון כמוך מסתובב עם שומר ראש?

הצל: "אני רואה ילדה בת 13, נכנס לפאניקה ומתחיל לברוח. אנשים מרוב אהבה רוצים ממני מזכרת, את הכובע, את השרשרת, את החולצה. ניסית פעם להתנגד לילדה בת 13 שקופצת עליך וצועקת 'תביא נשיקה!', בזמן שכל החברות שלה תופסות אותך וקורעות לך את הצורה? לא קרה שיצאתי מהופעות בבתי ספר בלי שריטות וכתמים כחולים".

הכותב הוא מגיש התוכנית "עסק שחור" בגלגל"צ