קצין מילואים: "מיליארדים נשפכים לבחירות ולנו חסר ציוד"
סגן אלוף גיא גוטמן שב באחרונה יחד עם חייליו לבית לחם, אותה כבשו ב"חומת מגן". העיר הרבה יותר שקטה, אבל לחיילים לא פחות קשה. "הג'יפים בני 50 שנה, הנגמ"שים ממוגנים בשקי חול ואנשים חרדים למקומות העבודה שלהם". ובכל זאת - הם שם. דיווח מהשטח
לפני תשעה חודשים גוייסו בצווי חרום חיילי גדוד החי"ר 8119 מחטיבת ירושלים למבצע "חומת מגן". הם השתלטו על מחנה הפליטים דהיישה בבית לחם, ועל ארמון ערפאת וצרו כמה שבועות על כנסיית המולד. כולם שבו מהמבצע בשלום. לפני כשבועיים, הפעם בצו רגיל, הם עזבו שוב את הבית והילדים, ושבו לשירות מילואים נוסף בן 33 ימים בבית לחם ובבית ג'אלה.
"יש תחושה מאוד טובה לחזור לכאן ולראות כמה השתנתה העיר מאז", אומר מפקד הגדוד סא"ל (מיל') גיא גוטמן. "לפני שמונה חודשים לא יכולנו להסתובב בבית לחם בלי נגמ"שים וטנקים. מכל מקום ירו ומטענים התפוצצו על הכוחות. גילה ובית ג'אלה היו בחדשות כל הזמן. בית הקשתות היה כמעט כל יום בחדשות. מאז שהיינו כאן לא נורה אף כדור על הבירה, התעסוקה הפכה לבט"ש. קרו בעיר דברים טובים מבחינתנו".
בניגוד לאמירה הזו, שגם סא"ל גוטמן מגדיר אותה כ"נדושה ומוכרת", יש לו ולחייליו עוד כמה דברים, שאת חריפותם נדיר לשמוע מאנשים לובשי מדים, גם ממילואימניקים. "אנחנו גם אזרחים", אומר גוטמן, "וכולם חשופים מאוד למה שקורה מחוץ למילואים. כולנו רואים לאן הולכים הכספים, רואים את השחיתות ואת התקציבים הענקיים, המיליארדים שנשפכים לבחירות ואנחנו לעומת זאת - לא מקבלים את הציוד הכי בסיסי".
"אנחנו השליחים של אותם פוליטיקאים ומקיימים כאן את המדיניות שלהם", אומר גוטמן, "והם שולחים אותנו לא מצויידים. אנחנו נוסעים על ג'יפים בני 50 שנה, כדי לסגור את קו המגע עם ירושלים. הקו הוא באורך של 28 קילומטרים ואין ברירה אחרת אלא להשתמש בג'יפים העתיקים. הנגמ"שים שלנו, כמו גם של יחידות החי"ר הסדירות, הם בני יותר מ-30. אני והחיילים שלי משלמים מחיר כבד כדי להגיע הנה ולעשות את העבודה, אבל למה אנחנו צריכים לסכן את עצמנו עוד יותר ולפעול בלי מיגון מספיק? למה במאה ה-21 אנחנו צריכים למגן את הנגמ"שים בשקי חול? יש אצל האנשים שלי תחושת גועל וכאב על כך".
100 אחוזים
בחייו האזרחיים, גוטמן בן ה-36 הוא רופא גניקולוג בבית החולים איכילוב. בעוד שנה הוא מסיים לאחר 4 שנים את תפקידו כמג"ד ומפנה את הבמה לסגנו רס"ן יאיר.
ביחידה של סא"ל גוטמן נרשמו ב"חומת מגן"שיעורי גיוס של יותר מ-100 אחוזים. הגיוס ההוא, שבו מתהדרים מאז בכירי צה"ל, לא חזר על עצמו. "הפעם", אומר סגן מפקד הגדוד, רס"ן (מיל') יאיר, "היו מאות פניות של חיילים לקצר להם את השרות או לבטלו".
גם המצב הכלכלי הקשה נותן הפעם את אותותיו. גוטמן: "גם הפעם, כל מי שזימנו – הגיע, אבל אם ב"חומת מגן" לא היו כמעט מקרים מיוחדים, היום אני מדבר עם חיילים כל היום על הבעיות האישיות שלהם. כולם בגדוד הזה אנשי צווארון כחול. כולם עובדים קשה למחייתם. אין כאן מליונרים. הם משום מה לא עושים מילואים. האנשים חרדים למקומות העבודה שלהם, חלק התחילו עבודה חדשה ואחרים מחפשים עבודה. ברור לנו שעוד 5000 שקלים בסוף המילואים היו עוזרים לכל אחד מן החיילים. קשה להסביר במילים מה מביא את האנשים שנה אחר שנה".
"רוח היחידה", מסביר יאיר, "היא הדבר הנוסף שיש לנו. מעבר לרצון של אנשים שלא לעבור על החוק. את אותם ארבעה אחוזים שעושים מילואים, צריך לעודד, ולתת להם משהו. אנחנו מנסים לשמור על רוח היחידה, אנשים אצלנו נפגשים גם באזרחות. גם לגבי המשימה התחושה טובה. אנחנו רואים את ההבדל ויודעים שלא סתם היינו בחומת מגן".
"קצת מוזרים, ממש פסיכים"
בבית פלסטיני סמוך לקבר רחל, שצה"ל השתלט עליו ומשלם עליו דמי שכירות, מתגוררת המחלקה של סגן (מיל') אבישי, סטודנט למשפטים בן 24 מפתח תקוה. המחלקה שבבית שומרת על מתפללי קבר רחל. "הם קצת מוזרים", אומר אחד החיילים בנימוס, "אבל שמענו שהמתפללים בקבר יוסף בשכם ממש פסיכים, אז אנחנו שמחים בחלקנו".
"כולם פה מתלוננים", אומר אבישי המ"מ. "ההורים שלי לא ישנים כבר שבועיים, ולא ישנו עוד שבועיים, והחברים שלי, שאף אחד מהם, אגב, לא עושה מילואים קרביים, מעבירים ביניהם כל ערב סבב טלפוני לוודא שאני בסדר. מצד שני, כולם כאן מחוברים מאוד. הלחימה בחומת מגן חיברה בינינו כאילו שאנחנו יחד כבר שנים".
"אחרי קבלת הצו", אומר שי זכאי, מאבטח בן 24, "כל אחד אומר שלא יגיע. אחר כך עושים טלפונים לחברים ומבינים שלאף אחד אין חשק ובסוף כולם מסכימים שצריך לבוא". סגן אבישי: "המעטים שעושים מילואים, החליטו כנראה, שזה המשהו הנוסף שהם עושים בחיים שלהם".
בנצי וולטקר, עובד סוציאלי בן 35, זקן אנשי המחלקה, הבטיח לאישתו אחרי "חומת מגן" שיעבור לעשות מילואים במקצועו האזרחי בתפקיד קב"ן, אבל גם השנה התייצב לשרות עם חבריו לגדוד. "המחיר של השירות גבוה מאוד", הוא אומר. "הילדים בבית לא שקטים ובוכים כל הזמן. את הבן שלי לימדתי שאפשר לקבל חיבוק מאבא גם דרך הטלפון. בתקופת השירות הקודמת פיספסתי את היום שבו הבת הקטנה שלי התחילה ללכת, ובשירות אחר לא ראיתי איך הבן הקטן לומד להשתמש בשירותים של הגדולים, דברים שמעניינים הורים ואני כבר לא אראה אצל הילדים שלי".
"זרקנו אבנים"
הלילה עצרו המילואימניקים של גוטמן ויאיר, יחד עם חיילי יחידה מובחרת, 8 מבוקשים פלסטינים. לילה קודם נכשלו במעצר של מחבל מתאבד, שלא היה בביתו. "זרקנו אבנים על הדלת לצעקנו לכולם לצאת", אומר גוטמן, "ואז הדלת נפתחה והתחילה לצאת שורה ארוכה של ילדים, בני 3 עד 12, אחיו של המחבל ובני הדודים שלו, שבכו ורעדו מקור. האבא, איש מבוגר וחולה סכרת קטוע רגליים, שכב בתוך הבית כשעשינו בפנים את החיפוש. המראות עדיין קשים, אבל אנחנו מתנחמים בעובדה שהפלסטינים הרוויחו את כל מה שקורה להם בכבוד. הם בחרו בדרך שלהם ומשלמים עליה את המחיר".
במפתיע, התייצבו הפעם לשרות גם שלושה מחיילי הגדוד שסירבו להתייצב לשירות הקודם בשל תמיכתם בתנועת הסרבנים. שניים מהם חתומים על המכתב המפורסם, וחייל נוסף, ששימש בתפקיד של סגן מפקד פלוגת המפקדה, ועובד בחייו האזרחיים באחד מארגוני השמאל, סירב לשמש בתפקידו. "הפעם", אומר יאיר, "שלושתם הגיעו. הסמ"פ בחר להיות אפסנאי בגדוד, כדי לא לשמש כקצין, ושני קצינים נוספים לא משמשים יותר בתפקידיהם, אבל הפעם הם הגיעו. מתוך בית לחם, מאוד ברורה לנו החשיבות של השירות ושל מבצע 'חומת מגן'".