היום אני כבר לא צריכה לצרוח

"זה בהחלט ספר של פיוס. ככל שאני מתבגרת אני מוצאת את עצמי מקבלת באהבה, ולא רק מתוך מתח וקונפליקט, את העולם שבו גדלתי. דווקא בגלל הריחוק במציאות אני מרשה לעצמי לאהוב אותו יותר. עזבתי את העולם החרדי מתוך בחירה, ואני שמחה מאוד על כך. עם זאת, בעבר הייתי עסוקה יותר בעזיבה ובהצדקתה. היום, מהמרחק שבו אני נמצאת, אני יכולה להתגעגע". כך יוכי ברנדס, שספרה החדש 'גרעינים לבנים' מהווה נקודת ציון ומיפנה בסיגנון ובתוכן כתיבתה, מיפנה המשקף את השינויים שהתחוללו בה ובחברה הישראלית ואת נקודות החיבור הרבות ביניהם. אנו נפגשות לשיחה על הספר כשחובת הגילוי הנאות היא, במיקרה זה, גם חובה נעימה. יוכי ברנדס, סופרת, עורכת סדרת 'יהדות כאן ועכשיו' (הוצאת ידיעות אחרונות, שבה הופיע גם ספרה, בסדרת פרוזה) ומרצה מרתקת למקרא, היא לי, בראש ובראשונה, חברה טובה. בביצה הקטנה של אנשים העוסקים ביהדות מתוך גישה ליברלית נפגשנו לפני שנים רבות, עת לימדנו בבית המדרש של התנועה ליהדות מתקדמת 'בית שמואל', מדלגות בין קבוצות לימוד להרצאות.

גיבורת 'גרעינים לבנים' היא אסנת, אשה בשנות הארבעים לחייה, המשתייכת למעמד הגבוה של החברה הישראלית, שילדותה עברה עליה ביתמות, מחסור ומצוקה. על פני השטח אסנת היא הארכיטיפ של השמאל, והספר מהווה ניסיון ראשון של ברנדס לכתוב מתוככי ההוויה הישראלית החילונית. ספריה הקודמים, 'גמר טוב', 'הגר' ו'לכבות את האהבה', שהיו רבי מכר, נכתבו מנקודת מבט דתית. אסנת מיטלטלת בין כמיהה לקשר ולהשתייכות לבין תחושת הזרות המלווה את כל מעגלי חייה: זיכרונות ילדות, חיי נישואים, חוויית אמהות, עבודה, פמיניזם, השתייכות פוליטית. חייה של הגיבורה מבטאים את הבילבול ואת המבוכה, שלא לומר ההלם, שבהם נמצאים רבים מאלה שכינו עצמם עד לא מכבר 'השמאל הישראלי'. לא פחות מכך משקפים חייה לבטים ותיסכול של נשים רבות בנות המעמד הבינוני-גבוה בשנות הארבעים לחייהן. נשים, שלמרות האידיאולוגיה הליב רלית והפמיניזם שאת עקרונותיו חשבו שהפנימו היטב, מוצאות עצמן חיות כמעט בכלוב של זהב. ההשוואה בינן לבין אחיותיהן למעמד לפני מאה שנה חותכת בבשרן.

***

- אף שהספר המרתק הזה לא יוצא מנקודת המבט של העולם הדתי, ואולי דווקא משום כך, יש בו, כפי שאמרת, הרבה פיוס וגעגועים אליו. למשל, בציטוט הבא: "עד היום כשאני רואה בסרטים אריה מתהלך בטבע, מיד אני חושבת על הרבי הזקן מחליסה, משהו בחיה היפה והאצילית הזו מזכיר לי אותו ואני חשה געגועים צובטים ויודעת בוודאות כואבת שלו היה חי, הייתי מגיעה אליו, לא הייתי מוותרת, אף כי בעולמי החדש זה נחשב למעשה פרימיטיבי שלא ייעשה, כמעט כמו לפקוד קברי צדיקים או להדליק נר נשמה לאחר שחולמים חלום רע" (עמ' 123). הספר גם מוקדש להורייך.

"נכון, כל חיי המקצועיים סובבים סביב שורשי, זה חלק ממני ועל כך אני גאה. הרבי הזקן מחליסה, המתואר בספר, הוא בעצם סבא שלי, והנכדה הפוחחת, שעימה נפגשת הגיבורה, היא אני (שמי המלא הוא יוכבד חווה). סבי היה אדמו"ר של הקהילה הרומנית בחליסה, והתיאור של חיי הרומנים בשנות החמישים והשישים הוא למעשה תיאור חיי הקהילה שלו. חלק גדול מהאנשים שבאו אליו לבית הכנסת הזכירו מאוד את עדות המזרח בדתיות שלהם. 'ליקטו' מצוות שונות, אך לא הקפידו על קלה כחמורה. אהבתי מאוד את סבא וסבתא שלי, ועד היום כמעט לא עובר יום בלי מחשבות וגעגועים אליהם".

- הספר הוא בעיני המאופק מספרייך. יש בו כמיהה עצומה לקשרים פשוטים וחמים, ליכולת לקבל אנשים שונים ומשתנים ולהציע פרשנויות מרככות לסיפורי ילדות קשים וכואבים. משהו התרכך בך?

"כן, ואני חושבת שזה לא רק עניין של גיל ובשלות, אלא גם תוצר של ההצלחה. בראשית דרכי כסופרת, כשלא הייתי בטוחה בעצמי, הרגשתי שאני צריכה לצרוח את קיומי. הכל היה חזק ובוטה. העטיפה, תיאורי המין הסוערים, המעברים, הכל. רציתי לומר: אני פה! שימו לב! ההצלחה הרבה, בעיקר של שני הספרים הקודמים, נתנה לי ביטחון דווקא באיפוק. אני יודעת שיש לי קהל קוראים רחב ונאמן וגם קהל מתוחכם, ואני יודעת שהיום אני לא צריכה לצרוח. יש לי הנאה רבה להרגיש שלווה, רגועה. אני יכולה לפרגן".

- אבל בניגוד לאווירת הפיוס כלפי הדת, יש בך לא מעט ביקורת, ואפילו יחס ציני, כלפי החברה שבה את חיה עכשיו, השמאל החילוני והאליטות. באחד הקטעים את מציגה את חברייך כאנשים מגוחכים, שאינם מבינים את המציאות בשנתיים האחרונות: "''מדינה חרא', נושף הצייר המפורסם עם הקוקו המדובלל... והשחקן היפה ממשיך: 'מדינה מחורבנת שמסכנת את כולנו, את כל מי שמזלו הדפוק גרם לו להיוולד בה, ואת כל העולם כולו'... 'השירות בצה"ל אינו מוסרי', מצטרפת לדיון העיתונאית הסקסית, שעד כה היתה עסוקה בבחינה מדוקדקת של שמלתי ותסרוקתי..." (עמ' 112), וכך זה נמשך. זה מה שאת חושבת עלינו?

"כל חיי הבוגרים, מגיל שמונה-עשרה ועד פרוץ האינתיפאדה, הייתי פעילת שלום בכל דרך אפשרית. האמנתי שהשלום הוא בהישג יד ורק שרירות ליבנו, האחיזה בשטחים, מונעת את השגתו. עם פרוץ האינתיפאדה עברתי משבר קשה. הבנתי שהשלום הוא לא רק החלטה שלנו, ויש צד שני שכרגע לא מוכן לקבל אותנו. התמלאתי כעס גדול על חלק מחבריי בשמאל, שהמשיכו לתקוף את מדינת ישראל ולהגן על הפלשתינים כאילו לא קרה דבר. זה לא כל השמאל, אבל יש בו חלקים שהכיבוש הנורא – כן, אני עדיין חושבת שהוא נורא – גרם להם להרגיש שאנחנו אשמים, לא משנה מה נעשה ומה יהיה. כל הציטוטים שהכנסתי לספר בשם שמאלנים לקוחים מלה במלה מתוך מאמרים שאספתי מעיתוני שבוע אקראי אחד. היו משפטים קשים ושטחיים הרבה יותר. גם תפיסתי הכלכלית עברה שינוי יסודי. בעבר הייתי בעלת השקפות מאוד קפיטליסטיות. היתה בי אמונה יהירה, שכל אדם צריך להצליח בזכות מעשיו ולכל אחד יש אפשרות להצליח. עם השנים אני מוצאת את עצמי יותר ויותר סוציאליסטית. אני רואה סביבי כל כך הרבה אנשים שלא ניתנת להם הזדמנות להצליח. אני כועסת על חלקים באליטות הישראליות שמנוכרים למצוקה זו. גיבורת הספר שלי חיה באותו ניכור אליטיסטי, אך מתחילה לשאול שאלות".

***

- את מרבה להפוך בשאלת האמת ההיסטורית. האם 'הסיפור האמיתי' חשוב? האם הוא קיים בכלל? המעניין הוא שהניסיון לערער על המיתוסים בהיסטוריה הציונית שייך, או לפחות מיוחס, למי שמכונים 'ההיסטוריונים החדשים', ואילו את משתמשת באותו סוג של טיעון כדי דווקא לחזור ולהתפייס עם המיתוסים הציוניים.

"מכל הקבוצות והתופעות הישראליות, הפוסט-ציונות היא השנואה עלי ביותר. זו, לדעתי, תופעה חולנית פתולוגית, השייכת לתחום מדעי הנפש. נושאי הדגל הפוסט-ציוני משתמשים בכלים מדעיים מתוך מגמה לקעקע הכל, להראות שכל מה שעשינו כאן הוא פשע נוראי. הם מבטאים שינאה פתולוגית למדינת ישראל, ואני אומרת זאת כמי שיש לה הרבה ביקורת על מה שנעשה כאן. בסדרה שבעריכתי עומד לצאת ספר שנקרא: 'תשובה לעמית פוסט-ציוני', ובו מאמרים של גדולי ההיסטוריונים בישראל. להם אני משאירה את מלאכת הקיעקוע המדעית. אני תוקפת את התופעה מנקודת מבט ערכית-חברתית. הכוח שלי כסופרת הוא ליצור מיתוסים ולהחיות דמויות, וזו גם התשובה שאני נותנת לפוסט-ציונים".

- בספר את נוגעת, אם כי בעדינות רבה, בתיסכול שבחוויית האמהות. את מתארת אם הממהרת לשכוח את בנה החייל ונסחפת מהאמהות לחייה הפנימיים, חיים שכאילו נגזלו ממנה בשנים הארוכות שבהן טרחה על גידול הילדים ועל בניית מצג השווא של המשפחה המושלמת.

"גיבורת הסיפור מרגישה אשמה, היא מגלה שהיא בוחרת להתעסק בעצמה ולהתעלם מבנה. היא אפילו אוכלת את האוכל שקנתה לו. זה מתח שנמצא באוויר כל הזמן. מצד אחד, אנחנו נורא אוהבות את הילדים שלנו ויש לנו גם מודל ברור של אמהות טובה. מצד שני, אני מוצאת את עצמי פעמים רבות דואגת קודם לעצמי. למשל, בשבועות אלה של הוצאת ספר אני שמה את עצמי חזק מאוד במרכז. ביומיים האחרונים הילדים לא ראו אותי. יש לי כוח להגיד 'עכשיו תורי'. אצל הגברים זה עדיין הרבה יותר פשוט. הקריירה יכולה להיות קודמת למשפחה והם לא ירגישו אשמים. אנחנו כן".

- איך זה קורה לנו? איך את מסבירה את התופעה שלמרות המודעות לפמיניזם ולמרות רמת ההשכלה של נשים, ההולכת וגדלה, הן עדיין מגלות שבניגוד לכל העקרונות והתוכניות הן, כמעט כמו אמותיהן, הקדישו את מיטב זמנן ומרצן לגידול הילדים והבעל, והחלומות – עדיין חלומות.

"אנחנו בראשית הדרך, ומה שעצוב הוא שלא תבענו מבני הזוג שלנו חיים שיוויוניים, אף שהם, מבחינות רבות, כבר מוכנים לזה. זו תופעה מעגלית: אנחנו נותנות לגברים פנאי מעול המשפחה, הם הופכים למפרנסים העיקריים, ואחר כך ברור שהם צריכים פנאי מעול המשפחה, שהרי הם המפרנסים העיקריים. גם הבן בסיפור מייצג את העמדה שאמא חייבת להיות מסורה. לאבא מותר לשכוח. כולם רואים את זה כך, כולם שותפים למעגל. הבנות והבנים שלי גדלים באופן הרבה יותר שיוויוני מזה שבו גדלו הבנות של דורנו. לכן, בתחום זה, כמו בשאר תחומי החיים, אני אופטימית".

(מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")