ללא שפתיים, ללא חיים

"תני לו ללכת", אלבומו החדש של חיים אוליאל, הוא תקליט מוחמץ, שלא ממריא, אבל מספק בכל זאת לא מעט רגעים יפים של מוזיקה. לאוליאל יש את כל מה שצריך: קול מרשים, נשמת בלוז אמיתית, יכולת נגינה מרשימה. מה שחסר לו כנראה, זה היכולת להביא את כל הכשרונות שלו לידי ביטוי ביחד, לאורך תקליט שלם.

כמעט בכל אחד מהשירים בתקליט יש רגעים שממלאים את הלב, אבל הם לא מתלכדים לכדי תמונה שלמה. אולי בגלל שמעורבותו של קובי אוז בתקליט קצת מוגזמת והנוכחות שלו משתלטת על התקליט בחלקים גדולים ממנו. אוז כותב מילים, אוז מלחין, אוז מעבד, אוז מפיק. יחד עם שותפו ליצירה ביג אם, הוא סוחב את אוליאל לכיוונים שלא תמיד מתלבשים אליו. יש אמנם רגעים שבהם הפקת הדאנס מתלבשת בול על הצליל הסמי-מזרחי, אבל ברגעים אחרים היא מסרסת את הרגש המתפרץ של אוליאל ומקהה אותו.

יותר מדי שירים בתקליט נשמעים כמו קטעים של טיפקס. העליצות, השובבות, לא נשמעים טבעיים אצל אוליאל, שמגיע לשיאו כאשר הוא זועק "ואני מרגיש מחוק, ואני מרגיש שפל", ולא כשהוא שר "יש לי חיים של שיגרה, מתפקדת מצוין בין צביטה לצביטה". ובכל זאת, אוליאל הוא יוצרים מוכשר, והתקליט בהחלט שווה האזנה, בתקווה שבפעם הבאה, אוליאל יחמוק מכנפיו של אוז, ויעוף לבד, גבוה יותר.