מיליון במקפיא

האם "הכספת" היא יצירתו החשובה ביותר של משורר הרייטינג המודרניסט ארז טל? ספק מסוים. מומחים סבורים כי כיוצרים רבים לפניו, רשם טל את מיטבו ביצירתו המוקדמת, כפי שהונחלה לדורות בשנות הפוריות שבין "מה יש" ל"עולם הערב". אולם רק לאחר מותן הוכרה גאונותו של טל ככזו, והוא הגיע לשיאו הכלכלי, מן הסתם, ביצירת "הכספת", שזכויות התרגום עבורה נמכרו לעשרות מדינות.

ספיישל המיליון של "הכספת" נמשך שעתיים - המקבילה השעשועונית לסרט קולנוע זר של 4 שעות. שיא הערב, אני חושש, נרשם לא בזכייתו של מהנדס התוכנה המובטל והלום המבט ממודיעין בפרס הגדול, אלא בגילוי - מתוך השאלות - כי רזי ברקאי היה לא רק המ"כ של ביבי נתניהו בצנחנים, אלא גם מפקדו הישיר של שאול מופז. בתגובה פיהקתי.

ב"כספת" היה תמיד משהו קפוא, מחושב, בנקאי מאוד - משהו המניח מראש שהערב אתם כבר לא יוצאים לשום מקום אלא תקועים בבית, נטולי נושאי שיחה, מזון או חשק חברתי או מיני כשלהו. במקרה כזה, "הכספת" היא פורמט טריוויה מבריק בסוגו. בכל מקרה אחר - גם אמש - "הכספת" היא כאחד השדים המרושעים בפירסומת ל"אסקייפ"; דחפו אותה למקפיא והשיגו לעצמכם חיים.

תרבות בחברת החדשות? קשקוש

אי נוחות איומה, פירכוס לא רצוני ואובדן הכרה תוקפים רכי חדשות בטלוויזיה כאשר הם נתבעים, מתוקף מה שמצטייר בעיניהם כגזירה משמיים - או מהוליווד - לעסוק בתרבות. שוב התרבות הזאת, החרטא הזאת. מכה.

אני מוכן לעבור לסדר היום על שרי רז מלהגת באוזנו המנומנמת של עמנואל הלפרין לגבי סרט פיני חדש - בעיקר משום שבכך מסתכמת תרומתה הגריאטרית של מחלקת החדשות של הערוץ ה-1 לתיק התרבות. היידה. אבל בחברת החדשות של הערוץ ה-2 גידלו את מי שנתפס שם, לרוב, כבן חורג: יגאל רביד.

באשר מזדחל אייטם תרבות למערכת, מוזעק רביד למסך כלוכד נחשים מוסמך, בשעה שיתר אנשי המערכת קופצים על כיסאותיהם בזעקות גוועלד. רביד, המתמחה בסקטורים הגיא-פינסיים של התרבות - להלן פני השטח המנצנצים שבין ניקול קידמן לדנה אינטרנשיונל - אומר מה שאומר, מתבלבל קצת לעיתים, וכמעט תמיד נקטע ביד רמה בידי מגיש באולפן שכל השטויות האלה הגיעו לו עד כאן. כך היה גם אמש, כשרביד פירשן עבור ערד ניר כמה מהזכיות בטקס "גלובוס הזהב"; הסביר כיצד ריצ'רד גיר, בעקבות זכייתו בטקס, "עם הפנים להוליווד" (כוונתו היתה מן הסתם, "עם הפנים לאוסקר"), ונזרק עוד בטרם סיים את משפטו המגומגם האחרון.

זהו דסק התרבות של חברת החדשות בשיאו. "גלובוס הזהב" שווה אייטם זריז - אפילו ללא רכילות - בקצה איזו מהדורה (רביד חזר גם במהדורה המרכזית). הניכור לתרבות המקומית והבלתי-הוליוודית מוחלט. ניתן היה לעסוק בהרחבה, החודש בלבד, בסוגיית אקו"ם, זכויות יוצרים והפרתן בתעמולת הבחירות, דודו טופז ונטליה, פסטיבל הקולנוע הבריטי, השיר החדש והמאכזב של ריטה, הכרזת הארי פוטר החמישי, יוכי ברנדס, זיידי סמית', מרטין סקורסזה - רשימת אייטמים התחלתית, כולם, מן הסתם, רלבנטים לחיינו יותר מאשר זוכי ה"גלובוס". אלא ש"תרבות" - לתפיסת שני הערוצים המסחריים כאן - היא הקשקוש הזה עם מדונה, סנדרה רינגלר וג'וליה רוברטס, משהו שראוי להפקידו בידי אמיר פיי גוטמן, יגאל רביד או נטלי עטיה, לעצום עיניים ולקוות שיחלוף מהר וללא כאבים.