כאן גרים בכיף

מה תפקידה של המוזיקה בחיינו? האם כדאי להניח לה להיות סתם פסקול סביבתי, דרך להעביר נסיעה מייגעת באוטוסטרדה או לפנות לה קצת יותר מרחב, לתת לה לזרום לתוך המציאות התזזיתית והדיסהרמונית שלנו? כי המוזיקה, מלבד היותה מוזיקה, היא גם משל לקצב הדורסני והקפיטליסטי של החיים. מרוב שאנחנו רודפים כמו כלבים מיוחמים אחר הנוחות הבורגנית, אחר האידיאליה הצרכנית המושלמת, אנחנו מגיעים לשם סחוטים, ריקים ונראים כמו מדוזות מפוצחות. המוזיקה, אם באמצעות נגינה כפייתית או האזנה כפייתית לאחרים המנגנים בצורה כפייתית, היא רגע החסד האולטימטיבי, היחיד כנראה.

קודם כל אנגלי

ספרו החדש של חניף קוריישי "הכישרון של גבריאל", שיוצא כעת בתרגום לעברית, שואל את השאלה הזאת בצורה רגישה ונוגעת ללב. דומה שקוריישי - החתום כתסריטאי גם על יצירות קולנועיות כמו "מכבסה יפהפיה שלי" ועוד - התבגר מעט, או סתם עבר פאזה. הוא כבר לא מביע את זעמו הייחודי ולוקח מהגרים פקיסטניים, דור ראשון או שני, דרך החווייה האנגלית המנוכרת והמחשלת, והוא לא משרטט קווי אישום כנגד המעמד הבינוני (למרות שפה ושם הוא עוד מכניס לו איזה קטנה). אין בספר החדש שום נוכחות גזעית, דתית ופונדמנטליסטית. קוריישי מתממשק לחוויה הכלל אנגלית, לוקח רגע אוויר מהביוגרפיה הייחודית שלו וצולל לתוך מכנה משותף כלל מעמדי. אולי פשוט נמאס לו מחיבוק הדוב הממסדי של עולם הספרות האנגלוסקסית, שהפך את ההוויה ההגירתית לתג הזיהוי שלו. קוריישי בעצם מצהיר: עד עכשיו הייתי פקיסטני – אנגלי, עתה אני אנגלי – פקיסטני.

"הכשרון של גבריאל" הוא מסע צלב מינימליסטי שנועד לחנך את הקוראים לצריכה של מוזיקה ושאר סוגי האמנויות, ולהעמיד את קביעה החד משמעית שמוזיקה, וגם אמנות, הן לא דברים מותגיים שבאים בפסטיבלים של קרלסברג או משהו שמלווה פרסומת למשחת שיניים. מוזיקה היא דבר אינטימי ששייך למפגש ההיולי בין האדם לעצמו, היא משהו, שאם רק תיתן לו, הוא יעשה לך טוב, בצורה המייחדת אותך. אדם יכול להיות הצלחה בורגנית מסחררת, אבל מסכן ומעורר רחמים ברגע שאין לו צלילים להיאחז בהן. מנגד, אדם יכול להיות לוזר אולטימטיבי, אבל ברגע שהמוזיקה תופסת חלק כה אינטגרלי בחייו, הוא עושה את הצעד הפרדוקסלי הראשון בדרך אל אותה השלמה אמורפית עם עצמו ועם המציאות. נכון, זה נשמע קצת נאיבי, קצת פשטני וקצת מתחסד, אבל מדובר בפועל יוצא ולא במשהו בל ייהרג ובל יעבור.

משפחות הרוסות וכל טוב

המנטרות הללו מחלחלות דרך רקס, אבא של גבריאל, דמות שכמו נגזרה מ"נאמנות גבוהה" של ניק הורנבי, והיתה משתלבת יפה באותה חנות תקליטים חשוכה בצד הביובי והקודר של לונדון. התשוקה הזו מחלחלת גם אל הבן גבריאל, שמשוטט במוזיאון המת של המעמד הבינוני עם אובססיה לעשות סרט קצר. דרכו ניתן גם ללמוד שאדם ללא נגיעה אמנותית צפוי לכליון רגשי, להפוך לגולם אינטלקטואלי, סטטיסטיקה, מין תפאורת רקע לונדונית כמו גשם, מרקס אנד ספנסר ופאבים דחוסי לוזרים ומוסיקת סיקסטיז דיסטורטיבית.

והנה, כרגיל אצל קוריישי, לא חסרה דרמה: הבן מנסה להחזיר את אביו הביתה, לאחר שיחסיו עם האם עלו על שרטון. וכך, כי הגיע הזמן באמת, הם מכירים זה את המוזיקה של זה. ההשוואה לניק הורנבי מקבלת, אם כך, משנה תוקף. כי חוץ מהאספקט המוזיקלי-אמנותי יש כאן גם אג'נדה משפחתית, מן סיפור הפי אנד מינימליסטי של משפחה הנאבקת על אחדותה בעולם של משברים, פיתויים וקריזות של בני הזוג, כפי שהורנבי דיגם לאחרונה ב"איך להיות טובים". אצל שניהם המשפחה חוזרת להיות יחידה אחת בסופו. היא לא תהיה יחידה מאושרת, כי אין חיה כזאת, אבל היא תהיה שבעת רצון ותכיר במגבלותיה. בסופו של דבר, אומרים קוריישי והורנבי, אין תחליף לתא המשפחתי. הוא יכול להיות דפוק, מסוכסך עם עצמו ולייצר טראומות רגשיות, אבל האלטרנטיבה, כל אלטרנטיבה, פשוט לא מספיקה.

"הכישרון של גבריאל" מאת חניף קוריישי, הוצאת זמורה ביתן, תרגום: אירית מילר, 211 עמ'