שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    גיבורה במילים

    "אני מתבשלת על אש קטנה, אפילו בסטנד-אפ התחלתי להופיע רק בגיל 35", אומרת אודיה קורן. אחרי שהודבקה לה תווית של מצחיקנית, היא מאושרת לשחק את עמליה חסרת הגבולות בסידרה "מיי פירסט סוני", וכעת מחכה לתפקידים בתיאטרון

    מצחיק אותה שבגיל 42 פתאום מגלים שהיא גם שחקנית. זה קורה לה בסידרה "מיי פירסט סוני". "לך תספר לכולם שאני בוגרת 'בית צבי'", אומרת אודיה קורן, הג'ינג'ית של הסטנד-אפ. "אין לי שום דבר נגד הסטנד-אפ, אבל היום הייתי שמחה יותר לעבוד בתיאטרון. עם זאת, לא אלחם בשביל זה, כי אני מכירה בכך שאדם צריך לדעת מה הוא מוכר הכי טוב. נראה לי טיפשי כשקומיקאים בוכים על שלא נותנים להם להתבטא בתפקידים רציניים, כך שלא מיהרתי להגיע לשלב הזה. אני כמו טשולנט, מתבשלת לאט. בטח יתנו לי בגיל שבעים לשחק את אופליה".
    במציאות היא שונה מעמליה ב"מיי פירסט סוני", החברה של אלמה (דפנה רכטר), גיבורת הסידרה. "אני אשה של גבר אחד, לה אין גבולות בתחום. היא אדם שקשה להסתדר איתו, מאוד אובססיבית לדברים שנוגעים לה. לפעמים קרובה לטירוף, בעוד שאני רואה את עצמי כנורמלית לגמרי. והוולגריות שלה ביחסים עם אנשים! היא אומרת לכל אחד בפרצוף בדיוק מה שהיא חושבת, מתעלמת מהתגובות. לי, בניגוד מוחלט, נורא אכפת מה אומרים עלי. בדרך כלל הולכים על טייפ-קסטינג, וזאת היתה הברקה של הבמאי אורי ברבש, כשאיבחן בי משהו שיוכל להתאים לתפקיד".
    את בחירתה לסידרה היא לא רואה כמקרית. "זה כנראה מלמעלה. את הספר של בני ברבש, 'מיי פירסט סוני', קראתי כבר לפני שבע שנים. לפני שאני עולה על מטוס, אני מוכרחה ספר. כשנסעתי לפריז עם בעלי, נכנסתי לחנות הספרים בבן גוריון וראיתי את הספר של ברבש, שלא שמעתי עליו קודם לכן. יש לי הרגשה שהספר בחר אותי יותר מאשר אני אותו. זה היה אחד הספרים היפים ביותר שקראתי בחיים שלי. למה? כשמתאהבים, לא יודעים למה. אני לא מנתחת ספרותית. ריתק אותו רעיון התיעוד דרך עיני הילד".

    - ותייקת את הספר בזיכרון?

    "לא רק זה. כשחזרנו, כל החברות שלי קיבלו ממני את הספר הזה מתנה. אל תשאל איך שהתפוצה שלו השתפרה הודות לי. והנה עברו שנים ופתאום טלפון מאורנה, יד ימינו של אורי ברבש, שהזמינה אותי אליו. אורי לא עושה אודישן, וטוב שכך. אני לא טובה באודישנים. אורי טוען שפגש אותי כבר בהכנות ל'סיטון'. בדיוק הייתי בהריון עם רוני, לכן הוא לא יכול היה לקחת אותי, אבל לדבריו מצאתי חן בעיניו כבר אז. אני לא זוכרת את הפגישה ההיא. הפעם די התחצפתי. 'אני לא יוצאת ממך בלי משהו, הספר הזה הוא אהבה שלי', אמרתי לאורי. 'לא אכפת לי מה, תן לי לחלק תה, תן לי את התפקיד הראשי - אני מוכרחה להיות בפנים! אתה תחליט, רק אל תהרוס לי את הספר...'. אל תשאל איזו צריחה נתתי, כשבאמצע פגישה בבית קפה תפסה אותי ההודעה שקיבלתי את תפקיד עמליה. וכבר המון שנים לא צרחתי. פתאום קלטתי שהמון זמן לא השתוקקתי למשהו.
    "זה יופי של תפקיד. היא היתה הפצצה של החבר'ה, חושבת שכל העולם מחכה לה, אבל לא מצליחה לגמור שום דבר. כבר 15 שנה היא עובדת על דוקטורט ולא מצליחה לסיים. מתפרנסת כמנהלת הצגות, מתחתנת ומתגרשת ומשתוקקת לתינוק, עד שהיא קולטת שבעצם איחרה את הרכבת. הדבר היחיד היציב אצלה זו החברות עם אלמה. היא הכירה לה את אסי (יורם חטב), אולי בעקבות רומנצ'יק איתו, והיא גם זאת שכמעט גורמת להם להיפרד, כשהיא תופסת אותו על חם עם אחרת. ועוד משהו. עמליה זה תפקיד כייפי. יכולתי להשתולל חופשי עם בגדים, כשבחיים אני כמו חורנית".
    היא מפוכחת מכדי להשלות את עצמה שבעקבות "מיי פירסט סוני" תהיה התנפלות עליה מצד במאים ומפיקים. "מי כמוני יודעת שזה לא עובד ככה", היא אומרת. "אם לא ידעתי, הזמן לימד אותי את זה. לא אשכח איך בעקבות 'אין עם מי לדבר' בהנחיית יאיר גרבוז, בערוץ 2, ואחרי הופעות הטלוויזיה הראשונות שלי בתוכנית של דודו טופז עוד בערוץ הראשון, הייתי בטוחה שהטלפון לא יפסיק לצלצל. איפה! במקצוע הזה, גם לאחר ההצלחה הגדולה ביותר אתה עלול לחזור למחרת לנקודת ההתחלה. נכון שזה מתסכל, אבל כאחת שמשתדלת להישאר אדם נורמלי, יש לי חיים שלמים מחוץ למקצוע. משפחה, חברים, תחומי עניין. העיקר לא להתמרמר. אדם צריך לומר לעצמו 'זה מה יש', לזרום הלאה ולהגיד 'סבבה' ולא להתלבט יותר מדי".
    אז היה לה את "סליחה שאני נושמת", תוכנית היחיד שלה שרצה מאות פעמים, היא בוגרת "קונגרס הנשים המצחיקות", שם הופיעה עם חנה לסלאו, אסנת וישינסקי ודורית פלד, המשך לערב חד-פעמי עם דודו דותן, שמעלה אצלה אנחת געגוע. אחר כך הופיעו עם וילוז'ני, ועד לאחרונה עם בראבא. "הגברים התחלפו ואנחנו נשארנו", היא אומרת בחיוך. "מקסים, בראבא. אומנם משוגע על כל הראש, אבל חגגנו איתו כל רגע. בכלל, חוץ מהכישרון, סוד ההצלחה של כולנו היה בפירגון הענקי בינינו. זה היה משהו שהתחיל כחלטורה והמריא, אולי בגלל שחשנו צורך להתגבש בעקבות המוות הנמהר של דודו. נוצר מצב שהכתיב לנו אחריות הדדית ונתן לנו להרגיש מגויסות". כעת, כשהמופע הזה יורד בשיבה טובה, עדיין לא ברורים לה צעדיה הבאים. "אני משערת שמתישהו אחזור לעשות תוכנית לבד, אבל לפני כן בא לי לעשות משהו בתיאטרון. כמובן, בתנאי שיציעו לי תפקיד ראוי".

    - ואם לא?

    "זה ידאיג אותי, מפני שאני פסיכית ולא מפני שזה צריך להדאיג אותי. יש לי אובססיה שאני חייבת לעבוד ולהרוויח את הכסף. אין דבר כזה, בעלך יפרנס אותך. הייתי בת חמש כשאבי נפטר. הלך למשחק קלפים ולא חזר. התקף לב לקח אותו מאיתנו באכזריות בגיל 52. כן, בדיוק כמו דודו. מאז אני יודעת שגברים זה דבר זמני. אז אני מודאגת שעוד אין הדבר הבא, אבל בגלל שאני קצת עצלנית עוד לא עשיתי משהו בנדון".

    - איך עצלנות הולכת עם אופי ג'ינג'י?

    "אומנם ג'ינג'י זה, אש אבל זה לא משהו שדוחף. כנראה אני צריכה להגיע לשפל כדי לזוז לאן שהוא. הכל אצלי מאוחר. אפילו את הסטנד-אפ התחלתי בגיל 35, עשר שנים אחרי 'בית צבי'. שנים טירטרו לי במוח שנולדתי לסטנד-אפ, אבל רק לאחר שנולדה הילדה השנייה שלי, כשכבר לא יכולתי לסבול את עצמי מרוב ישיבה בבית - ואפילו החלטתי להחליף מקצוע ומרוב באסה הייתי מוכנה לתקוע לעצמי כדור בראש - אז יצאתי לפאבים והתחלתי מקטנות כאלה. לא חלמתי לעלות על במה ולהעז להרביץ הופעה של שעה וחצי".
    היא מגבעתיים. אמה, ניצולת שואה, עבדה לאחר מות האב בלי סוף כדי לפרנס אותה ואת אחיה, המבוגר ממנה ב-14 שנה. "היה לי כל כך רע, שהייתי מוכרחה להעביר את הכל לפסים הומוריסטיים, כדי לצאת מהעצב שהיה בבית". ולא רק העצב. "לא הייתי ילדה, ככה אני זוכרת את עצמי. פיזית, הייתי נורא גדולה, ענקית, ג'ינג'ית. פעם צחקו על ג'ינג'יות. משקפיים. פלטה. מכל זווית הייתי משהו חסר סיכוי. אז נהייתי הליצנית של החבר'ה, במיוחד ב'צופים', המצחיקנית עם הפה הגדול, כשהמסגרת בתנועה היתה זאת שהצילה אותי. יצאתי משם טיפוס חברתי. חברים אמיתיים הם כמו משפחה אצלי".
    קורן, לבית קוריצ'ינסקי, רצתה לתעל את כישוריה ל"תלמה ילין". אמה הטילה וטו. "את לא הולכת עם כל המסוממים!". קורן הלכה לתיכון רגיל. אחרי שנים אמה התוודתה בפניה שאמרה מה שאמרה "כדי שהגו'ק הזה יצא לך מהראש". היא לא שירתה בלהקה צבאית, "אולי בגלל שלא שרתי אף פעם", והתגייסה לנח"ל. השירות הביא אותה לכפר עזה, מול הרצועה, שם הכירה את פצ'קה (יצחק שיסגל), בעלה, המבוגר ממנה בשמונה שנים, מנכ"ל "אמפא השקעות". הקשר שלהם התנדנד 11 שנה, עד שהתחתנו.
    לאחר הצבא הדריכה ב"צופים" והיתה מלצרית ב"הילטון", עד שנקלטה ב"בית צבי". למדה שם ובחופשות עבדה בטירוף בשלל מקצועות, כדי להתקיים. כתלמידת משחק היתה בטוחה שבתום לימודיה התיאטראות יחכו לה בתור. איפה. שיחקה בשוליים ובהצגות ילדים ונוער. ב-87' נסעה לבדה לפולין, למסע רצוף מחנות ריכוז, תוך כדי טיול באירופה. "אחרי זה, בגיל שלושים, הלכתי לפסיכולוגית שמתמחה בדור שני לניצולי שואה".
    התוכנית "אין עם מי לדבר" בטלוויזיה היוותה, כאמור, נקודת תפנית בקריירה שלה. "אפילו לי לקח זמן לקבל את עצמי כמצחיקנית", היא מודה. המצחיקנות שלה ורבלית, כלומר היא גיבורה במילים. "לא אחליק על בננה כדי להצחיק. לא אעליב קהל. אבל כשהטלפון צילצל אצל מישהו בהצגה שלי, ירדתי לאולם ועניתי, וזה נהיה קטע... אצלי זה יותר 'סיינפלד' מאשר 'מיסטר בין'. אפשר להצחיק גם בלי וולגריות ובלי גסויות".
    היא חולה על ספרים, מנויה עד היום בספרייה. רק לפני שלוש שנים התחילה ללמוד לנגן בפסנתר עם בתה, אדוה. לדבריה, "הייתי מוכרחה להשלים שלושה דברים שחסרו לי כבת לניצולי שואה: פסנתר, כלב ואופניים. אני מעדיפה להתחרט על מה שעשיתי מאשר להצטער על מה שלא עשיתי בילדות. אפילו יצאתי לסנפלינג בצוק מנרה עם המשפחה. שיקשקתי פחד, אבל עשיתי את זה".

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים