עובדות צהובות

כשל מערכתי בתפר שבין השב"ס לבין בית המשפט עשה ביומיים האחרונים דברים לא טובים למלכת השליטה העצמית של ערוץ 2. במקום שהפצצה האמיתית תגיע מ"עובדה", שם נחשפו הערב קלטות מחקירת המשטרה של הרוצח יגאל עמיר שנערכה מיד לאחר הרצח, אירע שעיתונאים ראיינו את יגאל עמיר וגם שידרו את דבריו קודם לכן.

בסיעור מוחות לא לגמרי ידידותי שהתקיים אחר הצהריים בין שתי דיוות עיתונאיות, הסבירה אילנה דיין לשלי יחימוביץ' שיש הבדל משמעותי בין מתן פתחון פה לרוצח לבין התכנית שלה, שם נראה את הדברים כהווייתם. ואכן, ראינו: קלטות שחור-לבן, חדר חקירות, שולחן, חוקרים ויגאל עמיר. לא מעניין מספיק מבחינה ויזואלית, אז חותכים פה ושם לעצרת, קצת תמונות של רבין מחייך ומעשן, קצת שחזור משטרתי בצבע, קצת אילנה דיין על רקע הכיכר, קצת ראיון עם התובעת המחוזית ו"שלום חבר" הבלתי נמנע של קלינטון.

מבעד לתמרות העשן

אילנה דיין לא רצתה להצטייר כיצרנית של תוכנית צהובה ומציצנית, אבל מה לעשות שלפעמים המעשים מסגירים את כוונותיו של אדם יותר מכל הכחשה נמרצת לשלי יחימוביץ'. בין החומרים שנבחרו כדי להוסיף קצת דם, אש ותמרות עשן לקלטות מחדר החקירות היה גם סרט הוידאו הביתי של מר קמפלר, שכמה ימים אחרי הרצח התברר שהוא היחיד המתעד את הרצח. נכון, לא רואים שם כלום, הכל מטושטש כמו מושבת אלמוגים בחושך, אבל ערוץ 2 שילם בשעתו כמה מאות אלפי שקלים כדי לזכות בקלטת וגם שידר אותה שוב ושוב. ב"עובדה" היא תפקדה כאביזר מכוער, שהפך חלקים מן התוכנית לחיקוי זול של פרק בסדרת משטרה אמריקנית. יש אקדח, יש רוצח, יש חדר חקירות? אז מוכרחים להראות גם את הרצח עצמו, לא?

ובחדר החקירות של מרחב הירקון ישב הרוצח ושמע שרבין מת. "עשיתי את שלי", אמר, וגם חיפש את הביטוי הנכון לתיאורו של שמעון פרס ("חלאה", יצא לו, אחרי מחשבה), וגם הקפיד על קצב הכתבה בשיחה עם החוקרים. זה האיש שירה בגבו של ראש הממשלה כאחרון הפחדנים והפליל את אחיו בחקירה וזה האיש שעונה לסגן ניצב מוטי נפתלי, שמבקש לשאול כיצד עמיר רצח את "ראש הממשלה, יצחק רבין, יהודי, זקן, רמטכ"ל במלחמת ששת הימים, שהקדיש את כל חייו למען העם והמדינה". נפתלי, איש הגון, מבקש לשמוע שמץ חרטה. עמיר: "חס ושלום". נפתלי: "הרגת יהודי". עמיר:"אז מה".

לא מספיק להציץ

כן, זה היה מרתק, וזה היה צהוב ובלתי נחוץ לחלוטין, בדיוק כמו הראיונות עם יגאל עמיר, ואולי חמור מזה. הראיונות היו מקרה מזדמן, אבל "עובדה" היא פרי תכנון מדוקדק. לא למדנו דבר חדש על אופיו של הרוצח, מניעיו, נוהגיו, עולמו הרוחני. רק הצצנו לו קצת, עם הפסקות לפרסומות.

את רגעי השיא של התכנית הזו סיפק עמי איילון, ראש השב"כ לשעבר, כשאמר כי טוב עשו המאבטחים שלא ירו בעמיר והרגוהו. לו היו פועלים על פי הספר לא היינו יכולים להתמודד עם תיאוריית הקונספירציה. ועוד רגע אחד: יגאל עמיר לא צועד לבד. עמי איילון מודה שגם היום יש מי שמתכנן לרצוח את אהוד ברק. "עובדה" עשתה לעצמה חיים קלים עם ההצצות לחדר החקירות. חמש שנים אחרי הרצח, מה שצריך לעניין עיתונאים-חוקרים הוא חשיפה, אפילו ראשונית, של מי שרואים ברוצח הזה מודל להזדהות. ומה אמורים עיתונאים לעשות ביגאל עמיר? להשכיח אותו קצת, אם אפשר. שידבר, אם הוא רוצה, אבל שידבר למנורה.