שתף קטע נבחר

רוחות הרפאים של ישראל

סיפור קצר מאת סלבה קורילוב, ששחה 100 ק"מ כדי לצאת מרוסיה, וטבע ב-1998 בכינרת

בשנת 1997 יצאו בישראל 40 אסופות בשפה הרוסית, מספר שעולה על מספר האסופות שהודפסו במשך תור הזהב של הספרות הרוסית בתקופת פושקין וגוגול. מאז הן לא פסקו לראות אור, וכמעט מדי שבוע, כך על פי עורך הוצאת "בסדר", נדפס ספר בשפה הרוסית. והנה, כעת אפשר להבין על מה כל הרעש: "רוחות הרפאים של ישראל" (שם מצוין בהחלט), שראה אור בהוצאת "ידיעות אחרונות", הוא מבחר סיפורים משנות ה-70 ועד ימים אלה, מאת סופרים המתגוררים בישראל וכותבים ברוסית.
הקריאה באסופה, בעריכת מרינה גרוסלרנר ("לליה") ומרגריטה שקלובסקי, מזכירה שגם מה שנראה לעתים כי אינו קיים עוד, או שדועך הוא לאט ובשקט (2 מנדטים לישראל בעלייה אמש צריכים להגיד משהו למישהו, כמו גם שובם של 150 אלף עולים לרוסיה), עדיין לא אמר את המילה האחרונה. והאסופה הזו היא רק דוגמא.
ייתכן שזו הקפיצה בין שתי השפות, שהביאה לנו לא מעט נחת בעבר, ייתכן שזו פעולת התרגום הכפויה, כובד הראש, החינוך, השלג או הקור בכפות הרגליים, שגורם לצירופם של הסיפורים – ארכאיים בחלקם, לא קלים לקריאה, בעייתיים פה ושם, מעייפים לא פעם – להפוך לפעולה ממשית, כוחנית אפילו, שהיא הרבה יותר מחיבור של זה לזה, מפה ומשם. פעולה שאגב, אינה ברורה מאליו באסופות כאלה או אחרות (ואפשר להשוות, למי שיש זמן, עם "עושים את זה" של תלמידי סם שפיגל בעריכת בתיה גור, שיצא גם הוא לאחרונה), ועל כן מבורכת היא כל-כך, כי אנחנו, מה לעשות, מבינים רק כשמסבירים לנו בכוח, שיש פה, מתחת לעיניים ממש, תרבות אחרת, שהיא לא בעברית, שלא מתרגשת מריח של דשא, ושהחמסינים, מי יכול להאמין, עושים לה רע.
והנה סיפור אחד מהקובץ, שנבחר דווקא, אבוי, בגלל החטא הגדול, מה שאסור שיהווה שיקול, שאינו רלוונטי בדרך כלל, ובכל זאת – המציאות. כי לולא הקשר עם זו המציאות, יתכן שלכל הקובץ עב הכרס הזה לא היתה הצדקה ממשית (לדוגמא, קורות החיים של הכותבים, המצורפים בתחילת כל סיפור, מרתקים לעתים לא פחות, אם לא יותר, מהמעשה הספרותי עצמו). אז הנה, סיפורו של סלבה קורילוב.
קורילוב נולד באורג'וניקידזה אי שם ב-1936, ולמד מטאורולוגיה בלנינגרד. כחוקר ים במקצועו קשה היה לו להשלים עם העובדה שלא יצא את גבולות רוסיה, ובדצמבר 1974 קפץ לאוקיינוס השקט מספינת טיולים בסמוך לחופי הפיליפינים, והחל לשחות. והוא שחה ושחה, שלוש יממות הוא שחה, מצויד בלא יותר מסנפירים, מסכה ושנורקל, ולאחר 100 קילומטר הגיע אל החוף. את שנותיו האחרונות העביר בישראל, ואת מותו מצא ב-1998 בכינרת, אותה אחת שהולכת ונעלמת, בעת ביצוע עבודות תת ימיות.
ספרו, שנכתב ברוסית, מתאר, בין השאר, את דרכו אל החופש, שנולד הודות לחתירה, לחזה ולפרפר. להלן קטע מתוכו.
(שחר מגן)
***

המסע / סלבה קורילוב

…סמכתי את ידי על מעקה האונייה ושיגרתי את עצמי החוצה בהדיפה חזקה. עפתי מהר, קרוב לוודאי שלא הבחינו בי.
המעוף מעל למים היה אינסופי.
ברגעים האלה עברתי סף פסיכולוגי מסוים, שבצידו השני נגליתי כאדם אחר לגמרי.
חישבתי את מסלול התעופה היטב. כשגופי היה מחוץ לאונייה סובבתי את עצמי חדות כך שרגלי פנו לעבר ירכתי האונייה וגבי לעבר המים. במשך זמן מה עפתי במצב אופקי עד שהרגשתי שהאינרציה נחלשת, ואז צנחתי, כמעט במאונך, ראשי כלפי מטה. התחלתי לסובב את הגוף בהדרגה כדי שאוכל להגיע למים כשרגלי נכנסות תחילה בזווית קלה. עפתי 15 מטרים בחושך מוחלט ונכנסתי למים, רגלי תחילה, בזווית חדה. למרבה המזל לא הפלתי את התיק ובו ציוד השחייה. הזרם תפס וטלטל אותי בעוצמה, אבל ברגע האחרון הספקתי להדק את התיק אל בטני.
צפתי אל פני המים, הבטתי לאחור ו… קפאתי מפחד. סמוך אלי, במרחק זרוע בלבד, נע גופה האדיר של האונייה. המדחף הענקי הסתובב וקרב אל פני. כמעט יכולתי לחוש על בשרי את תנועת כנפי המדחף שפילחו את המים לידי ללא רחם. כוח אכזר משך אותי אליהן. התאמצתי נואשות לסור מדרכן, אבל המים הדחוסים סביב המדחף לא איפשרו לי לזוז. נראה שהאונייה עצרה פתאום - והרי רק לפני כמה רגעים היא שטה במהירות של 18 קשר! גלים של שאון תופת הרעידו את גופי, האונייה רעמה והמתה, והרעש הדף אותי לתוך תהום שחורה, לאט ובלא רחם. התחלתי לזחול פנימה אל תוך הרעש… המדחף סב מעל ראשי, פעימתו נשמעה בבהירות בתוך השאון האיום. הוא דמה ליצור חי: פניו חייכו חיוך של שמחה לאיד, ידיו הבלתי נראות אחזו בי בחזקה…
משהו העיף אותי הצידה והושלכתי במהירות הבזק אל לועה של תהום נפערת.
אחר כך התברר לי שנקלעתי לזרם חזק מימין למדחף ועפתי אתו הצידה. עצרתי את נשימתי וניסיתי להישאר מתחת למים זמן רב ככל האפשר, עד שהאור הכתום הגדול של הזרקורים האחוריים יחלוף מעלי. תחילה היה חושך מוחלט ואחר כך האיר עלי פס אור חזק. חשבתי שהבחינו בי ושאני לכוד באלומת זרקור; למזלי אחרי זמן קצר שב החושך והשתרר. זרקתי את המגבת - שוב לא אזדקק לה - חבשתי את המסכה עם השנורקל ונשמתי כמה נשימות עמוקות. המים היו חמים למדי, בטמפרטורה כזאת אוכל לשחות זמן רב מאד. נעלתי סנפירים ועטיתי כפפות שבין אצבעותיהן חוצצים. עכשיו יכולתי להיפטר מן התיק. 20:15, הורה הלוח הזוהר על שעוני, לפי זמן האונייה; זרקתי את השעון אחר כך, כששמתי לב שהוא עמד מלכת.
האוניה הלכה והתרחקה במהירות.
חשתי הקלה עצומה. לפני רגע ניצלתי מן המדחף המפחיד ויצאתי מן התקרית בריא ושלם. האדם אינו מסוגל לתפוס כמה סכנות בעת ובעונה אחת, ברגע הפחד הן מתערבבות אצלו ורק אחר-כך הן תוקפות אותו בזו אחר זו.
ואז נפלה עלי הדממה. זאת היתה תחושה עצומה ובלתי צפויה. הרגשתי כמי שנמצא מעברה השני של המציאות. לא יכולתי לתפש את המתרחש. גלים כהים של מי האוקיינוס, נתזי מים דוקרניים, פסגות גלים זוהרות - כל זה דמה להזיה או חלום; די שאפקח את עיני כדי שאמצע את עצמי שוב על הסיפון, מוקף בחברים, בהמולה, באור חזק ובשמחה. ניסיתי להחזיר את עצמי אל העולם הזה מכוח הרצון, אך דבר לא השתנה סביבי, עדיין הייתי באמצע האוקיינוס הסוער. לא יכולתי לעכל את המציאות החדשה. אבל הזמן המשיך לחלוף, הגלים הנשברים הצליפו בי והייתי חייב להתרכז בנשימה. בסופו של דבר נאלצתי להשלים עם העובדה שאני נמצא לגמרי לבד באוקיינוס. איש לא יבוא לעזרי. והסיכויים שלי להגיע חי אל החוף שואפים לאפס.
שכלי בא לשמוח לאידי: "סוף סוף אתה חופשי לגמרי? זה מה שכל כך רצית?!"
לקראת ערב האוקיינוס נרגע. סביבי, ככל שהעין רואה, גלים נמוכים וכבדים, מעוטרים פה ושם בזרי קצף. עדיין הייתי מרוכז מאד בנשימה. כעת היה קל יותר לנשום, יכולתי לוותר על שאיפת הנסיון לפני כל נשימה ולעבור לקצב חופשי יותר, אבל עדיין לא העזתי להרים את המסכה. השמש הציצה מבעד לעננים בפעם האחרונה, כאילו יצאה להיפרד ממני לשלום, ונעלמה. השמים התלקחו בכל צבעי הקשת, הצבעים התחלפו לנגד עיני ללא הרף. תוך דקות ספורות שינו השמים את צבעם מאדום-אש לכתום ואחר כך ללילך ומשם לסגול כהה. החושך התחיל לרדת במהירות. לבסוף החשיך לגמרי ועל האוקיינוס ירדה דממה.
התחיל הלילה השני שלי באוקיינוס.
בלי ששמתי לב ניצתו הכוכבים. במערב, בכיוון שבו היה אמור להיות האי המסתורי, ראיתי המוני אורות. הם ריצדו הרבה יותר גבוה באופק. כנראה כפרים קטנים על צלע ההר. לאחר ששחיתי יממה שלמה, לא חשתי עייפות או כאבים. נשימתי היתה עמוקה וסדירה, שחיתי בקלות. לא סבלתי צימאון או רעב. העולם הנראה היה מוגבל בפסגות הגלים הסמוכים. התמוססתי לתוך הגלים. אינסטנקטיבית ניסיתי להתמזג בתנועתם ולא להטריח את האוקיינוס יתר על המידה בנוכחותי.
האוקיינוס נשם כמו יצור חי - קרוב, אוהב - נשימתו הסדירה החמה היתה רוויה בארומה. לפעמים קיפצה להקה של גיצים מגב של גבעת מים שחורה ונישאה מעלה לעבר השמים. המים נגעו בעורי בטבעיות ובחיבה, במעין תחושת ביתיות אפילו. לולא ידעתי שאני יצור אנושי ושעלי לשחות לכיוון מסויים, הייתי כמעט מאושר.
השתדלתי להימנע ממחשבות על דברים שממילא לא יכולתי להרשות לעצמי כעת. ודאי שאני רוצה את זה ואת זה, אבל הם אינם בני השגה כרגע, וכיוון שהרגע הזה הוא נצח בחיי, לשם מה לקלקל אותו במחשבות על מה שאינו אפשרי?
ריחפתי אט אט בגבול שבין שני העולמות. ביום נראה האוקיינוס כמו מסה אחידה המונעת מכוח הרוח, ורק בלילה, אחרי שהרוח שקטה, גיליתי את חייו האמיתיים, העצמאיים.
כל שהיה עלי לעשות הוא להטות ראש לעבר המים, ועולם זרחני מופלא היה נגלה לעיני.
תחתי נפרש המדרון של השקע הפיליפני, שעומקו 2,000 מטרים והוא מן הגדולים בעולם. יכולתי לראות לעומק של כ-100 מטרים.
תחתי ריצדו כוכבים רחוקים וקרובים, עפו חיצים זוהרים, שטו טילי טורפדו מסתוריים שהותירו אחריהם שובלי אור מתאבכים. ראיתי הבזקי פיצוצים וזיקוקין די-נור של ניצחון, אורות של עיירות וכרכים סואנים, מסכי עשן והתפרצויות של הרי געש. בעוד מבטי משוטט במעמקים ,חוויתי תחושה עוצרת נשימה של מעוף מעל תהום. תלוי מעליה, צפיתי בתפזורת האורות הנוצצים תחתי והרגשתי כאילו אני מרחף חסר משקל מעל אינספור האורות של כרך לילי. ברגע שהעברתי את מבטי לאזור אחר, היה נוצר אפקט מגי של שינוי בגובה התעופה. הייתי יורד לאיטי במדרגות האש עד שליבי נחרד והתחיל להלום בחוזקה - ואז הייתי מזנק אל פני השטח. אבל החשק לשוב ולהביט בתהום היה חזק מן הפחד. לפעמים היתה מושבת האורות תחתי נקטעת פתאום ואז הייתי מועד וצונח מטה, עף בנשימה נעתקת עד שמבטי היה נאחז בנקודת אור חדשה. פחדתי להיסחף יתר על המידה לצפייה במעמקים - אלוהים יודע מה הייתי מדמיין שם.
פעם קראתי סיפורים של מלחים וניצולי ספינות טרופות שסיפרו על מפלצות ים ענקיות העולות אל פני המים בלילות זרועי כוכבים כמו זה, על כרישים ענקיים היוצאים לשחר לטרף ,על תריסניות, עשרה מטרים אורכן, המזנקות מן המים; על קרבות ליליים בין לווייתנים לקלמרי ענקיים ועל מי אוקיינוס המתחילים לרתוח פתאום עד שנוצר משפך שחור ששואב לתוכו כל דבר הנמצא בקירבת מקום.
בחרדה כבושה, כשאני קודח מסקרנות, ציפיתי למראות מעין אלו.

תירגם מרוסית: פיודר מקרוב, מתוך "רוחות הרפאים של ישראל", הוצאת ידיעות אחרונות, 509 עמ'



 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים