שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    סרט מלחמה

    "אם אנחנו רוצים להבין מה קורה לנו היום, עלינו להראות מה היה קודם", אומר יצחק "צפל" ישורון, במאי סידרת הדרמה "קרב בדרך לירושלים". העלילה מתרחשת בתקופת מלחמת תש"ח, וההפקה רוויית דם ופיצוצים שלא נראו כמותם בסידרה ישראלית, כמו גם דילמות מוסריות קשות. כרוניקה של מלחמה

    שמיים זרועי עננים. צלילי מוסיקה של פעם. גופות הרוגים בשדה הקטל. מחלקה של לוחמי פלמ"ח, במכנסי חקי קצרים, עם כובעי גרב וסטנים, צועדת בסך. עודד המ"מ כותב יומן מלחמה חצי שנה לאחר ההתרחשות הטרגית. כך מתחילה "קרב בדרך לירושלים", סידרת דרמה בת שלושה פרקים שהפיקה הטלוויזיה הישראלית וביים יצחק צפל ישורון (הערוץ הראשון, יום א' 21.30).
    העלילה בדיונית לחלוטין ומבוססת על מוטיבים מהעבר. מחלקת פלמ"ח נשלחת להשתלט על בית ערבי נטוש בדרך לירושלים, כדי למשוך אליה את אש הערבים ובכך לאפשר לכוחות האחרים את הפריצה לירושלים. המשימה מושגת במחיר מותם של חיילי המחלקה בזה אחר זה, לאחר שישקה, המ"פ במפקדה, אינו משיג את התגבורת המיוחלת. הניצול היחיד, עודד המ"מ, יוצא מהמערכה הלום קרב.
    מאחורי העלילה דרמה מהחיים. צפל, החתום על כל עבודותיו עד כה גם כתסריטאי, הוזמן הפעם אל המוכן. את התסריט יזם וכתב מוטי לרנר, וצפל הוזמן על ידי יוסי משולם, מנהל הטלוויזיה בפועל, לביימו, והוא השקיע את מיטב כשרונו ונסיונו בבימוי אחת מהפקות היוקרה של הערוץ הראשון, בתקציב של חמישה מיליון ש"ח, בהפקת מיקי קליין. אבל לרנר, מתסריטאי הטלוויזיה הכי נחשבים ("קסטנר", "סיטון"), ראה את התוצאה וביקש למחוק את שמו מהסידרה. היא יוצאת לאקרנים בלי איזכור התסריטאי (את תגובת לרנר לא יכולנו לקבל, עקב שהייתו בחו"ל).
    צפל, המביים בדרך כלל סרטים אישיים, התגייס למערכה מתוך הכרה "שאם ברצוננו להבין מה קורה לנו היום, עלינו להראות מה היה קודם". בעיניו אין זו היסחפות בגל הנוסטלגיה הנוכחי, השנוא עליו ("זו בריחה מהמציאות, דבר שלא ייעשה"). בבחירת השחקנים היה לו חשוב ללהק בעלי ניסיון קרבי בשירות הצבאי.
    "קרב בדרך לירושלים" היא סידרה מושקעת, עם עבודת צילום מוקפדת של אסי רוסק, ומוסיקה נפלאה של עודד זהבי. "הרעיון היה ליצור מוסיקה בניחוח של תש"ח, עם איפיון אינסטרומנטלי של התקופה, בלי לצטט איזושהי יצירה מאז", הוא אומר. מצד שני, הסידרה משופעת באין סוף פיצוצים, שעליהם ניצח במרץ פיני קלוויר, האחראי על האפקטים המיוחדים. "מעולם לא היה בטלוויזיה שלנו שימוש כזה באפקטים, עם כל כך הרבה פיצוצים והדמיות מחשב", מעיד איציק אלבלק, המעצב האמנותי של הסידרה, העובד בערוץ הראשון מראשיתו.
    בין נחלי הדם השוטפים את הסידרה מרובת ההרוגים והפצועים (הדם המלאכותי הובא במשלוחים מיוחדים מאולפני "בורמן" בלוס אנג'לס), מתמודדים הלוחמים עם שלל דילמות. אחת מהן נוגעת לחיסול שבויים ערבים, אותם מגלמים שחקנים מתיאטרון עכו. קאלוש, שעליו מוטלת המשימה, מסרב פקודה, אינו רואה טעם בהרג שבויים ומשאיר את המשימה הבזויה למפקדו. "קאלוש אומר שהוא חייל, לא קצב, ואני מזדהה איתו במאה אחוז", מצהיר סשה טשרניחובסקי, המגלם את הדמות.
    הדילמה המרכזית נוגעת לסיום המקומם של הסידרה. כשעודד נוכח שאינו מסוגל לפנות מזירת הקרבות את הפצועים קשה, הוא מפוצץ עליהם בית, לבל יפלו בשבי האויב. זאת ההקבלה החלקית העיקרית בין "קרב בדרך לירושלים" לבין קרב המופת על מנזר סן סימון, שהכריע את גורל ירושלים. "היתה לנו אז התלבטות קשה", זוכר תת אלוף במיל' אורי בן-ארי, מ"פ בקרב ההרואי ההוא. "עמדתי אז היתה שאם אין ברירה צריך לפוצץ, אבל לא הגענו לזה מפני שהערבים ברחו...". כאמור, לרנר בחר בסיום אחר. "לא מוכר לי מקרה ספציפי כמו זה שאנחנו מציגים", אומר צפל, "אבל אז העניין של לא להשאיר פצועים להתעללות הערבים היה ערך מקודש".
    הנושא סוחף לשיחה גם את שחקני הסידרה. "עד הפיצוץ הזה לא היתה לי בעיה עם הסיטואציות בסידרה", אומר ישראל דדון. "זה הזכיר לי את מדחת יוסוף, שהופקר למותו בקבר יוסף. לסידרה יש סיום הרואי, אבל המציאות היתה אחרת...".
    "לשם המחשה, ביקרנו בסן סימון ושוחחנו עם אורי בן-ארי", משחזר תומר רוסו. "עם כל הצער, אני מצדד כיום בצעד של עודד. לא היתה ברירה. או שמנסים להציל חלק מהלוחמים, או שכולם נהרגים". "ככל שזה נשמע נורא, גם אני הייתי נוהג אז כמו עודד", אומר תומר שי. "בלי תקשורת ועם מכשיר קשר דומם, לא היתה ברירה".
    שחקני הסידרה יצאו ממנה טעונים. "אני רואה דברים בצורה יותר מפוכחת", אומר שי. "יש ערכים מאז שתקפים גם כיום", סבור רוסו. "אני רואה חשיבות בסדרות כאלה, לדור הצעיר, ששטוף באופוריית אמ.טי.וי, פלאפונים וצעצועים של היום".
    "דרך הסידרה רואים את תש"ח, ואולי זה יגרום לנו לשאול מתי ייגמרו המלחמות", מעיר קובי דורון. "נפגשנו עם אנשי התקופה, ביקרנו במוזיאון הפלמ"ח, קראנו ספרים", מספר אהד מילר. "פתאום קולטים מה אנשים עשו בשביל לחיות פה, איזה קרבות עברו. ומשם מעבר חד לפוליטיקה של היום... עצוב לחשוב שמכל הקרבות של אז יצא כן כיסא, לא כיסא, והשחיתויות שכבר נמאסו". מיכל ורשאי, שצפל בחר בה "כי היא נראית כמו דמות מאז", אומרת: "אשמח אם הסידרה תרגש אנשים ותחזיר אותם, ולו לרגע, לתמימות של פעם, שאולי חסרה כעת".
    יוסי משולם חושב שיש לקחת דברים בפרופורציה. "שום ספינות דגל", הוא מדגיש. "מבחינתנו זו עוד סידרה, כמו 'כנפיים', אם כי ההשקעה בפירוטכניקה גדולה מהרגיל. אם נקבל עוד תסריטים טובים הנוגעים להיסטוריה שלנו, בשמחה. במקביל אנחנו חוזרים להווה ובקרוב נצא ב'צימרים', דרמה יומית בהפקת יגאל בן-דוד.
    מילה אחרונה לאורי בן-ארי, מגיבורי צה"ל בכל הזמנים: "זה בסדר שרוצים להביא את תש"ח לחבר'ה הצעירים, אבל שלא יעשו מזה בלש. רק חסר שיביאו פה איזה שוורצנגר. אם רוצים לחנך מישהו, צריך להראות לו את האמת, לא יותר, לא פחות. היסטוריה לא מוכרחים ללמד דרך הקולנוע. עושים זאת מספיק בהוליווד".

    יבול של במאי

    יצחק "צפל" ישורון, 66, הוא מבמאי הקולנוע החשובים בישראל. למד ספרות ופילוסופיה בסורבון בפריז, ושימש כעוזר במאי בהפקות שונות של במאים צרפתים. במאי סרטי תעודה והסברה בראשית דרכו. בין סרטיו העלילתיים: "האשה בחדר השני" (67'); "ג'וקר" (76'), עם יהורם גאון; "נועה בת 17" (82'), עם דליה שימקו; "זוג נשוי" (83'), עם ירון לונדון; "מלכת הכיתה" (86'); "שדות ירוקים" (89'); "זירו קול", סרט אמריקאי (93'); "קיצור תולדות האוהבים" (96'). ישורון ביים גם לטלוויזיה את הדרמות "קובי ומלי" (78'); "משחקי אהבה" (93') ו"זמן אוויר" (98'). ב-7 פברואר יוקרן במסגרת "סרטים מכאן" של הכבלים סרטו החדש "אהבות אחרונות", שצולם ברובו בדרום אפריקה, בכיכוב משה איבגי.

    הם היו עשרה:

    היכרות קצרה עם עשרת השחקנים שגילמו לוחמים בסידרה

    תומר שי

    עודד המ"מ. בן 30, נשוי לאורית, מפיקה. בוגר "תלמה ילין". שירת כחייל קרבי עד שנפצע ועבר לתיאטרון צה"ל. למד משחק באיטליה. בוגר הסטודיו למשחק של ניסן נתיב. הופיע בהצגות תיאטרון השוליים, שהבולטת בהן היתה הצגת היחיד "האיש עם הפרח בפה", בפסטיבל עכו. כעת מופיע בהצגה "נוימן, אגדת חיילים", בתיאטרון "תמונע". עומד לשחק בסרט העלילתי "החופש הגדול". נראה בפרסומות בטלוויזיה ובתפקיד קטן ב"כנפיים", וזהו תפקידו הגדול הראשון.
    "לדעתי, עודד הלום קרב מרגע הגיעו לפקד על המחלקה, לאחר שאיבד את רוב מחלקתו הקודמת בקרב אחר", מתאר שי את בן דמותו. "כאן הוא החדש, מחליפו של מפקד נערץ שנפל. בעצם, זהו סיפור של מי שלא היה אמור להיות בקרב המסוים הזה בדרך לירושלים, אבל הגורל העצוב מביא אותו לשם ולאובדן עוד מחלקה בפיקודו, למעשה במו ידיו. עודד הוא מין מניאק כזה. כולם מתים והוא ניצל, אבל יוצא מכל העניין מין חי-מת כזה. איך מתפקד הלום קרב? על כך קיבלתי תידרוך מד"ר רון לוי, מי שהיה קצין רפואה ראשי של צה"ל".

    ליאור שמש

    יולק. בן 24, רווק. לפני שירותו הצבאי כשוטר למד במכינה ב"בית צבי". השתחרר שיחרור מוקדם בגלל אסטמה. בוגר הסטודיו למשחק בחולון. כיום מדריך במוזיאון הילדים בחולון. עד כה הופיע רק בפרסומות.
    "יולק מאוד מופנם וסגור, קוצני כזה, לא חברותי", מאפיין שמש את בן דמותו. "מאלה שלא בטוחים שעליהם להיות בקרבות האלה. בעצם, הגיע לפלמ"ח כמפלט מ'קרבות' בתוך משפחתו".

    תומר רוסו

    פרידמן החובש. בן 29, נשוי לקרן, מעצבת גרפית ואב לאליה, בת שבעה חודשים. למד במגמת תיאטרון בתיכון, שירת כחובש בצנחנים, בוגר "בית צבי". כיכב בהצגת "שמוליק של זוהרה" בתיאטרון לילדים ולנוער. שחקן בתיאטרון בית ליסין, שם הופיע בהצגות "קול קטן", "על עכברים ואנשים" וכעת ב"אלטלנה". בטלוויזיה: "רמת אביב ג'", "כסף קטלני", "לגעת באושר" ובדרמות "אנחנו לא כאלה" ו"דנה לא רוקדת". בקולנוע בסרטיו של עמוס גיתאי, "כיפור" ו"קדמה".
    "פרידמן החובש הוא טיפוס משפחתי-ביתי כזה, רוצה לחזור אל אשתו ואל ילדתו", אומר רוסו. "קצת יותר מבוגר ומנוסה מהלוחמים האחרים, לחם בבריגדה. בעל מודעות ציונית. כחובש יחיד במחלקה שלוחמיה נהרגים בזה אחר זה, רואה את גורלם כנתון לאחריותו האישית. לתפקיד הבאתי את הניסיון שלי, כחובש בצנחנים ומתפקידי כחייל ביחידה לפינוי פצועים בסרט 'כיפור'".

    ישראל דדון

    טיבי, סמל המחלקה. בן 28, נשוי טרי לענב. שירת ביחידה ללוחמה בטרור. עם שיחרורו טס לניו יורק, היה יחצן מועדונים ושם עקץ אותו חיידק המשחק. הופיע בהצגת יחיד ושיחק בסרט קצר שהפיק בנו המאומץ של רוברט דה נירו. עם שובו עבד בקו צינור הנפט אילת-אשקלון, עד שהחליט לסגור עניין ב"בית צבי". מתפרנס מ"פיצוצייה" בעיר מגוריו רמת גן.
    "טיבי נשאר אדם ישר, גם אם זה עולה לו בחייו", טוען דדון. "מין זאב בודד כזה, אדם מאוד כואב ומופנם. מפרק את הרגשות שלו מול עודד, מפגש בין בודדים, יריבות שהופכת לאחווה. אני מקווה שעם הדמות של טיבי אעזור להרוג את הפרה הקדושה של 48' ושל תקופת הפלמ"ח, גם את המיתוס של יפי הבלורית והתואר. לא מיתוס ולא גבורה, אלא מלחמת קיום של אנשים פשוטים ורגילים שנקלעו למלחמה של אין ברירה, ובלי אמצעים ניצחו בה".

    יעקב בוגנים ("בוגי")

    בומבה. בן 31, רווק, בוגר הפנימייה הדתית "ימין אורד". היה לוחם בגולני. אחרי הצבא עסק בצילום והיה סניטר במחלקת הילדים בבית החולים "קפלן" ברחובות. כיום רכז הדרכה במוזיאון הילדים בחולון. בוגר הסטודיו למשחק בחולון. שיחק בתיאטרון "הסמטה" ובהצגות ילדים. זו חשיפתו הראשונה בטלוויזיה. "בומבה הוא מטובי הלב האלה, שמנסים לעזור לכולם", מסביר בוגנים. "אריה מבחוץ, איילה מבפנים. בן למשפחה מרוקאית גדולה. שואף לחזור הביתה, לעזור לאביו הדייג. נפצע ברגלו, רוצה לעזור לחבריו ומסרב להתפנות. תוך כדי הפינוי 'נקצר' על ידי הערבים".

    קובי דורון

    יוחנן. בן 31, נשוי לשחקנית עדי אשכנזי. שירת בתותחנים בגולן. לאחר טיול של שנה בארה"ב וגיחה לחוגי חובבים עם שובו ארצה, למד ב"בית צבי". שיחק בהצגות תיאטרון "הספריה" ו"צוותא", וגם בהצגות ילדים. הופיע בסרטו של ארנון צדוק, "תסתכל לי בעיניים". מככב בפרסומות טלוויזיה.
    "יוחנן, חברו של עודד, מגיע איתו מהמחלקה הקודמת שלהם, שחוסלה", מסביר דורון. "דמות של לוחם נאמן. תומך בעודד גם לאחר פציעתו, תוך כדי ניסיון החילוץ של דודיק ההרוג".

    אלכסנדר (סשה) טשרניחובסקי

    קאלוש. בן 28, רווק, עלה ב-91' מקישינב. שירת בצבא כצלף. בוגר "בית צבי". שיחק בהצגה "זרים" ב"הבימה", שחקן תיאטרון "הצילינדר" בירושלים, הופיע בהצגה באנגליה.
    "קאלוש, מאחר שהוא מעט יותר מבוגר מהלוחמים האחרים, הוא דמות קצת אבהית. מין יהודי טוב כזה", אומר טשרניחובסקי על בן דמותו בסידרה.

    רועי שגב

    ימבו. בן 28, רווק. בוגר בית הספר לאמנויות בתל אביב ו"תלמה ילין". שחקן מילדות. בין השאר הופיע בתוכניות הטלוויזיה "תופסים ראש" ו"קריאת כיוון". שירת בתותחנים כמפקד וכמדריך בקורס מפקדים. בוגר "בית צבי". הופיע בהצגות תיאטרון "צוותא" ובהצגות ילדים. כיכב בפרסומות. ב"טירונות" שיחק טירון שניהל רומן עם אחת מאמהות הטירונים.
    "ימבו הוא דמות טרגית, טיפוס שלא עומד בלחץ ופשוט רוצה הביתה", מסביר שגב. "הוא נגרר אל הלחימה בעיקר כדי להוכיח משהו למשפחתו, כבן וכאח לשועלי קרבות ותיקים. הוא לא נפצע הכי קשה, אבל לא מפסיק לדרוש שיפנו אותו ובעצם מתפרק בהדרגה. כשהוא נשלח למשימה מסוכנת על הגג, הוא לא יכול יותר. הוא פושט את בגדיו ורץ אל מותו".

    אהד מילר

    ישקה המ"פ. בן 28, נשוי לשחקנית נטע הבר ואב למיקה, בת חודשיים. בצבא שירת בפלוגת שטחים של חרמ"ש. לאחר שיחרורו עבד שנה כנהג. בוגר "בית צבי". הופיע בהצגות ילדים ובתיאטרון הרצליה. בטלוויזיה גילם טירון אלים ב"טירונות".
    "ישקה המ"פ הוא דמות טרגית מעצם היותו תקוע במפקדה, בלי יכולת לעזור לחבריו", אומר מילר. "זאת הדילמה של חייו. החבר'ה מלחיצים אותו בקשר ומטולה, פקידת המפקדה, מקנטרת אותו על חוסר האונים שלו וכאילו שמה לו מראה מול הפנים".

    מיכל ורשאי

    מטולה, פקידת המ"פ, הבת היחידה בסידרה. בת 25, רווקה. בוגרת "תלמה ילין". שוחררה משירותה הצבאי מסיבות בריאות. לאחר שנה וחצי בלונדון, למדה במגמת משחק בסמינר הקיבוצים. הופיעה בהצגה "סוג'וד" ב"צוותא", הצטרפה כמחליפה להצגה "בית ברנרדה אלבה" ב"הבימה" וכעת שם בחזרות להצגה "שבוע".
    "כיף ענק להיות שחקנית יחידה בין הרבה שחקנים", מציינת ורשאי. "אין פינוק גדול מזה לשחקנית. מטולה צברית, בניגוד לחלק מהלוחמים. רואים עליה שחונכה על ערכים של ציונות, גדלה במשפחה פייטרית. כקול הנשי, מנגנת כל הזמן למפקד שלה, ישקה, על מיתרי הרגש ומייסרת אותו על אוזלת היד שלו. לכך נוספת הדאגה לחבר שלה, עודד, הנתון בקרב".

    בתמונה, מימין (עומדים): תומר שי, יעקב בוגנים, רועי שגב, אלכסנדר טשרניחובסקי; (יושבים): תומר רוסו, ליאור שמש, מיכל ורשאי, אהד מילר, קובי דורון, ישראל דדון.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שחקני הסידרה "קרב בדרך לירושלים"
    צילום: שמואל יערי
    לאתר ההטבות
    מומלצים