הקיסר האחרון

אב ובנו עומדים במיסה חשובה בכיכר סיינט פטר שבוותיקן כשלפתע שואל הבן "מי האיש עם הכובע המצחיק שעומד ליד אניילי?". לבדיחה האיטלקית הזו יש כבר זקן ארוך אך היא מדגימה היטב עד כמה חשובה הייתה דמותו של ראש אימפריית פיאט בארץ המגף. עבור האיטלקים היה אניילי, שהלך לעולמו בסוף השבוע שעבר, במעמד גבוה מראשי ממשלות, שרים או אפילו האפיפיור. הוא היה איטליה המודרנית, החדשה והעשירה, הנס הכלכלי של אחרי מלחמת העולם השניה, ואיכות החיים. היו בו באניילי את המרכיבים שהאיטלקים אהבו: שילוב של פלייבוי והולל צעיר, שהתבגר והפך לביטוי של כוח עצום, מבלי לאבד את סגנונו והליכותיו הנעימות. הוא הבין באופנה, הוא אהב את החיים הטובים והוא כמובן היה הבעלים של אימפריית מכוניות - פרט חשוב ביותר במדינה עם אוריינטציה מוטורית כה גדולה.

אניילי העלה את איטליה על גלגלים והיא לא שכחה לו את זה, והוא לא רק נהג בפרארי אלא גם העניק לה את סם החיים. מראה הספורט-אלגנט שסיגל לעצמו הפך מודל לחיקוי וכך גם אהבתו לכדורגל, נשים ומכוניות מהירות. השילוב בין נשים יפות ומכוניות מהירות, כך אומרים, כמעט והרג אותו אחרי תאונה קשה בפרארי הפרטית שלו.

אניילי היה הרבה יותר מאיש עסקים איטלקי עשיר. קשריו הפוליטיים הפכו אותו לשגריר הטוב ביותר של איטליה באירופה ובארה"ב. במדינות אלה הוא ידע להציג טוב מכל הפוליטיקאים את הנס הכלכלי שהתרחש באיטליה ולקדם את ענייני ארצו בשנות השישים והשבעים. והוא ליווה לכל אורך הדרך את ההתפתחות של איטליה הענייה והנחשלת של לפני מלחמת העולם השנייה למדינה עשירה ומתקדמת מבחינה תעשייתית. על חוג מכריו נמנו משפחת קנדי, הנרי קיסינג'ר, ג'ורג' בוש ועוד. ואכן, רבים באיטליה מדברים היום על אניילי כמשפחת אצולה איטלקית דוגמת קנדי ופורד בארה"ב. עבור רבים בארץ המגף היה אניילי המלך הבלתי מוכתר של איטליה והיה זה מקובל על רשתות טלוויזיה ועיתונאים לשאול את דעתו כמעט בכל תחום: מנושאים פוליטיים, דרך אופנה ועד כדורגל. והם בהחלט היו מוכנים לסלוח לו על שהיה רחוק מלהיות איש משפחה למופת. רבים ראו בו אשם אישית בהידרדרות של בנו אדוארדו לסמים קשים והתאבדותו לפני שנתיים.

האימפריה

פיאט של אניילי עשתה את הצעד הגדול מיצרן מכוניות לאימפריה כלכלית בעלת עסקים מגוונים. היא מיוצגת היום בענפים רבים במשק האיטלקי, מייצור טרקטורים, מסילות רכבת ומנועי מטוסים, ועד חברות הנדסיות עסקי מזון, ביטוח ופרסום. תחת שליטת אניילי נמצאים שניים משלושת העיתונים החשובים של איטליה: לה-סטמפה וקוריירה דה-לה-סרה. כמובן שאסור לשכוח גם את קבוצת הכדורגל המפורסמת של טורינו, יובנטוס. אניילי, נשיאה, היה מגיע כמעט לכל משחק שלה בסוודר הלבן והמוכר, ושומר על קשר כמעט יומיומי עם המאמן והשחקנים (להם גם היה ממציא לא פעם כינויים משעשעים). מגרש הכדורגל גם היה כנראה המקום היחיד בו שכח את אופיו המאופק והחינוך הבריטי לו זכה.

השפעת אניילי על המשק האיטלקי ועל הפולטיקאים שמנהיגים אותו הייתה עצומה. מתנגדיו יאמרו שהוא ואימפריית פיאט היו למעשה האיום הגדול על הדמוקרטיה האיטלקית. אניילי, הם טוענים, התקשה לפעמים להבין היכן נגמרת איטליה ומתחילה פיאט.

הגישה של אניילי, כפי שאמר לא פעם, הייתה "מה שטוב לפיאט, טוב לאיטליה". והדוגמה הטובה ביותר הייתה שכנוע הממשלה האיטלקית להקים בשנות החמישים רשת כבישים מתקדמת. זו העלתה את איטליה על גלגלים והפכה את פיאט ליצרן ענק ופופולארי ביותר. שיתוף הפעולה עם הממשלה המשיך בנושא הקמת מפעלים וייצור מקומות תעסוקה. הממשלה ופיאט שיתפו כאן פעולה כאילו לא היה מדובר בחברה פרטית בעלת רווחים. אלא שבכל המשברים החברתיים והכלכליים באיטליה הצליח אניילי, בניגוד לכמה ממנהליו, לשמור על ידיים נקיות. בניגוד לכל כך הרבה פוליטיקאים ואנשי עסקים לא דבק בו אישית שום קשר לשחיתות הכל-כך מוכרת בארץ המגף.

תקופת ההוללות

ג'אני אניילי נולד ב-1921 בפרבר יוקרתי של טורינו וזכה לחינוך בריטי קפדן. שמו המלא היה ג'ובאני, אך הוא כונה על ידי כולם ג'אני. זאת כדי להבדילו מסבו ג'ובאני אניילי שהקים את פיאט. סבו גידל אותו מאז גיל 14, זאת לאחר שאביו, אדוארדו, נהרג בתאונת מטוס. אניילי הספיק להשתתף במלחמת העולם השנייה בחזית הרוסית (שם נפצע פעמיים) ובאפריקה. כאשר איטליה נכנעה הוא הצטרף לכוחות הברית במלחמה נגד הגרמנים.

אניילי חזר מהמלחמה כיורש הצעיר של אימפריית פיאט, אבל עדיין לא היה מוכן לתפקיד האיש הסמכותי והבוגר שישפיע על איטליה כולה. הוא פנה ללימודי משפטים ולמרות שמעולם לא יעסוק בתחום זכה לכינוי "האדווקט" - עורך הדין. "באתי מהמלחמה ורציתי ליהנות קצת מהחיים" סיפר פעם אניילי "עבדתי מעט מאוד באותה תקופה אבל ידעתי מה קורה בעסק שלי".

באותה תקופה כיכב אניילי בכותרות בזכות אורח חייו ההולל, בילוייו בריביירה או בסנט-מוריץ, והרומנים הסוערים שניהל עם כוכבות מפורסמות כמו ריטה הייוורט, אניטה אקברג ופמלה צ'רצ'יל הרימאן. השמועות אומרות שזו האחרונה הייתה מעורבת בעקיפין בתאונת הדרכים הקשה שעבר ב-1952, ואשר גרמה לשינוי בחייו. אניילי שהזדרז יתר על המידה מחשש שתתפוס אותו מאהבת אחרת, נעץ באישון לילה את הפרארי שלו באחוריה של משאית בריביירה הצרפתית. וכן, הוא תמיד אהב מכוניות יפות ומהירות, גם לפני שפרארי הייתה בבעלותו.

השינוי

שנה אחרי תאונת הדרכים הקשה כבר היה אניילי נשוי ובעל תפקיד רציני יותר בפיאט - סגן יושב ראש. בראש עדיין נמצא ויטוריו וואלטה, אחת הדמויות החשובות בהיסטוריה של פיאט, אשר זכה לגיבוי מלא מג'אני ותפקד כמורה הדרך שלו לעתיד.

בשנים אלה החלה צמיחתה האדירה של פיאט ליצרן ענק. הפיאט 500 הקטנה סימנה יותר מכל את השינוי כאשר הייתה לכוכבת מהפכת המינוע האיטלקית. כבר אז החל המסע שמטרתו להפוך את פיאט לאימפריה, עם בניית מפעלים בספרד (סיאט) וכמובן הסיוע להקמת תעשיית הרכב הרוסית עם לאדה. וואלטה הסביר אז שאין כאן רווח כספי אלא תוספת כוח ועוצמה חשובים.

מהלכי ההשתלטות של פיאט עברו להילוך גבוה כאשר נטל אניילי את תפקיד היושב ראש. פיאט השתלטה אט-אט ובעקביות כמעט על כל תעשיית הרכב האיטלקית. זה החל בלנצ'יה, המשיך בפרארי (שפורד הייתה כל כך להוטה לקנות) והגיע לשיא עם רכישת אלפא-רומיאו בשנות השמונים. פורד הענקית חיזרה אחרי הממשלה האיטלקית, אז הבעלים של אלפא-רומיאו, והציעה עסקה משתלמת ביותר. ואולם אחרי לחץ כבד של הרגע האחרון מצד פיאט הוקפא המשא ומתן עם פורד ואלפא נפלה לידי משפחת אניילי. רבים ממתנגדיו של אניילי יטענו שהיו כאן פעולות לא כשרות. אבל דבר לא דבק כמובן באניילי עצמו. מאוחר יותר הושלמה האימפריה עם רכישת אינוצ'נטי ומזראטי.

סוף הדרך

אבל הרכישות לא תמיד חיזקו את פיאט. בליעת חברות חסרות יעילות - והאיטלקים הרי רשמו בתחומים אלה שיאים חדשים - ובעלות הפסדים כמו אלפא-רומיאו גררה את פיאט לביזבוז גדול ולהשקעות מיותרות. פיאט של אניילי אולי הבינה לפני רוב האירופאים את רעיון הפלטפורמה המשותפת למספר מותגים, או את הבאת ההידור והאבזור למכוניות קטנות (כמו שיושם בלנצ'יה), אך הבעיה הייתה ביישום לא מוצלח ובטיב המכוניות עצמן. פיאט, שהייתה רגילה לתמיכה והגנה ממשלתית, לא הצליחה להתמודד בשוק התחרותי שנפתח ולא השקיעה מספיק בפיתוח מוצרים עתידיים.

בנוסף לכך נעה פיאט ממשבר למשבר: בשנות השבעים לא הייתה מוכנה למשבר האנרגיה ובוודאי שלא לגל הטרור ואי השקט הפוליטיים מהן סבלה איטליה. אלה הביאו אותה אל סף פשיטת רגל והיא קיבלה אפילו סיוע מדאיג מלוב. אז בחר אניילי לקחת צעד אחורה להעמיד בתפקיד מנהלים בכירים כמו ויטוריו גידלה צ'זארה רומיטי, איש עסקים קשוח שזכה ממנו לגיבוי כמעט חסר תקדים. פיאט הצליחה לצאת מהמשבר בשנות השמונים בקאמבק מזהיר, אך ב-93' נקלעה למשבר קשה אף יותר. בעלי מניות עיקריים הסכימו להזריק ממון נחוץ בתנאי שאניילי ימשיך לכהן כיושב ראש החברה. אניילי בן ה-72 הסכים לדחות את פרישתו בשלוש שנים, וב-97' רשמה פיאט רווחי שיא.

למרות מחלתו הקשה המשיך אניילי להיות מעורב בפיאט והוא לקח חלק גם במשבר הנוכחי וכנראה גם הקשה מכולם. עד יומו האחרון הוא היה מהתומכים הברורים ביותר בהשארת חטיבת הרכב של פיאט בידי המשפחה. הוא אהב מכוניות עד יומו האחרון ומבחינתו אלה היו לב האימפריה.