סינגלים ישראליים ים-תיכוניים: 4 אופציות

ליאור נרקיס - "מילים לאהבה" (בן מוש/הד ארצי)

רק לפני חמש שנים דנה אינטרנשיונל פיזרה נוצות בברמינגהם, אוהדי בית"ר ושרופי אירוויזיון קפצו ביחד למזרקה בכיכר רבין, העיתונים נמרחו בצבעי הקשת ובכלל העתיד נראה ורוד במיוחד. כמה כל זה נראה רחוק, וכמה מכעיס שהחברים ברוממה מסרבים לתת לנו אפילו את ההזדמנות הקלושה לנצח במשהו, אפילו בתחרות הזאת שהופכת תמוהה משנה לשנה, ולשחזר קצת את הערב החמים ההוא במאי.

אסור לטעות - יש ברשות השידור אנשים שלוקחים את העסק הזה ברצינות תהומית (ואין פלא, בהתחשב ברייטינג המפואר והקבוע שהמשדר הארוך עד אין קץ זוכה לו מדי שנה), אבל למרות כל הכוונות הטובות, נראה שהם מנצלים לרעה את הכוח שנתנו לעצמם לקבוע מי ייצג את הדגל והמדינה על אדמת אירופה. השנה זרקו לעם עצם בדמות כאילו-קדם, ובחירה כאילו-מסעירה בליאור נרקיס, נציג שני ברציפות מהז'אנר המתקרא בימים אלה ים-תיכוני. רק שבדיוק כמו אשתקד, אז שרית חדד נעטפה בטקסט ובלחן ציוניים הישר מהמאה שעברה, גם השנה אין זכר לניחוחות הלבנט בנציג הישראלי.

מיוסי גיספן, מי שהביא לעולם אבני דרך של כותל המזרח כמו הלהיט "דוקטור" והקלאסיקה הלא מוכרת מספיק "חוטיני" (מושיק עפיה), אפשר היה לצפות ליותר נועזות מאשר הטקסט החיוור הזה, ואם כבר מלמדים את כל היבשת איך להגיד "אני אוהב אותך" במבחר שפות, אז למה לא לשיר גם "אס טווי מילו", ולזכות בכל הקופה מהקהל הלטבי המקומי?

גם יוני רועה, שם שמעלה מיד לראש לחנים טובים ("איזו מדינה" או "פרי גנך"), בחר הפעם לא לנסות ולאתגר, והתוצאה נשמעת כמו שילוב בין "להשתטות לפעמים" של גבי שושן ואיזה ג'ינג'ל נשכח של "הגל הקל" מלפני שלושים שנה. זה אולי עובד עלינו, שחיים במין מנהרת זמן משלנו, אבל לא באירופה. חבל מאד שיוצרי השיר התפתו לקיצורי הדרך שמציעה שיטת הפלייבק ונמנעו מלשלב כלים בשיר, מלבד גיטרות. כל כלי הנשיפה ושאר הפרפראות המוזיקליות בוקעות מקלידים, והלחן ממש לא יוצא נשכר. הקלידן אכן עבד שעות נוספות, ושלוש הדקות הקצרות האלה עמוסות לעייפה בבלאגן מוזיקלי דרמטי וכוחני מדי, שמונע מהשירה של נרקיס להשאיר רושם כלשהו. את אירופה השיר הזה כנראה לא יכבוש, ולא רק בגלל שכולם אנטישמים.

אסור לאנשים היקרים בערוץ הוותיק להסתמך יותר מדי על ההברקה החד-פעמית של "דיווה". בימים אלה אין מנוס מהקריאה הרועמת "החזירו את הקדם לעם", ואז גם אם השיר שייבחר יהיה נורא, נעמוד כולנו מאחוריו בידיעה ש"זה מה שהעם רוצה". אסור גם לשכוח שה"קדמים" האמיתיים, אי שם באייטיז, גילו לנו את ריטה, אתי אנקרי, אדם, אורנה ומשה דץ והרשימה עוד ארוכה. מי יודע מה יכול להביא קדם 2004?

ציון: 5

רון שובל - "די מספיק" (ראובני)

לפני כמה חודשים עוד נדמה היה שרון שובל מאמץ את הנתיב של שרית חדד, זהבה בן ואחרים, ומפלס דרך לליבו של הרדיו הישראלי בעזרת חידושים ומחוות. אמנם הביצוע שלו ל"אין עוד יום" אכן הצטיין בהענקת פרשנות חדשה ומעניינת לשיר הותיק, וגם "אני יכול" עם סבלימינל והצל היה חביב, ובכל זאת משמח לגלות שאת אלבומו החדש, "מיכאלה", בחר שובל לקדם דווקא בעזרת "די מספיק", שיר כפיים קלאסי.

על הטקסט אין הרבה מה להגיד. זהו עוד אחד מהשירים האלימים האלה, בהם הוא כועס עליה או היא זועמת עליו, מוטיב שהשתלט על התחום בעקבות "יאללה לך הביתה מוטי". הבעיה היא שהציניות שעובדת אצל קובי אוז לא ניכרת כאן. עצוב שאילן גולדהירש (שאחראי בין היתר על "שלום לך ארץ נהדרת" ואפילו על אותו "להשתטות לפעמים"), חתום על שורות כל כך לא אינטיליגנטיות ורהוטות כמו "את כולך צלצול ורוח" או "בינינו עכשיו-אין מצב". למזלנו, הלחן העליז, מייסודו של שובל, מכסה על הטקסט המביך. התוצאה איננה גאונית או מסעירה במיוחד, אבל טוב לדעת ששובל מתחרה בכבוד במלחינים ים-תיכוניים ותיקים ומשופשפים ממנו. שובל הזמר לא ממש יוצא נשכר מהשיר הזה, ועדיין, זה להיט חתונות מנצח, מתעלה מעל הממוצע המקובל ועושה הרבה שמח. נותר רק לראות האם החתן והכלה ישירו זה לזו "נמאס לי בחיי, אני הולך הביתה".

ציון: 6.5

גילי ארגוב - "לא נולדתי מלך"

גילי ארגוב שקט ומפויס מתמיד. הנסיך הקטן של הזמר הים- תיכוני כבר כמעט בן שלושים, ועדיין מנסה לחצוב לעצמו אמירה מיוחדת ופרטית משלו. אולי האלבום החדש, "לא נולדתי מלך", יביא לארגוב עוד קצת תשומת לב ראויה. שיר הנושא מתהדר בשם חד-משמעי, אבל מתברר שמלבד הקריצה בכותרת, זהו שיר אהבה - לא מחדש או מרגש במיוחד - מעטה השופע של חנה גולדברג. העיבוד והלחן כמעט מפילים מהכיסא; ננסי ברנדס בחר לתפור לשיר שמלת שאנטי-שרמנטי, עם קלידים וקולות המביאים ניחוחות של "אניגמה" עם תיבול קל של חלילים דרום אמריקאים וכלי הקשה מסתוריים ורבי אווירה ומשמעות. התוצאה עדינה ורגועה - שיר סלואו קלאסי שכבר כמעט שכחנו איך עושים.

השיר נשלט על-ידי קולו המקסים והעשיר של ארגוב הצעיר. הוא בוחר, ובחוכמה, לא "לטייל" עם הקול למעלה ולמטה, והשירה שלו חפה מצעקנות, אבל רבת עוצמה. התוצאה הסופית מפתיעה במינוריות שלה, ומשמח לגלות שעוד עושים סרנדות אהבה קלאסיות גם בימים אלה, שלו נמאס ממנה ולה נמאס ממנו. על הרומנטיקנים שבינינו השיר הזה עדיין יעבוד, ובצדק. גם אם ארגוב ג'וניור אינו מלך (עדיין), בהחלט מגיע לו מקום של כבוד בשורה הראשונה של הזמרים הים-תיכוניים. ציון: 7

צביקה אברהם - "מדינה בבלאגן" (ידיד הפקות)

בזמן האחרון כולם במוזיקה הישראלית מוחים ומתלוננים, אבל אף פעם לא ברור נגד מי ומה בדיוק. בשירו הנוקב "מדינה בבלאגן", גם צביקה אברהם מתלונן על כולם ("רק נאומים והבטחות, פעם מימין ופעם משמאל") - ברוח ממשלת האחדות וכדי לא להעליב אף אחד. אז אמנם הטקסט בנאלי ולא אומר הרבה, אבל השיר הזה הוא בכל זאת פנינה קטנה. זה קורה בזכות הפזמון הנפלא "ישראלה, אלה אלה, מה קורה לה", סוג של מחווה מקסימה (וכנראה לא מכוונת) לשלום חנוך ודפנה ארמוני. וזה קורה בעיקר בזכות הלחן העממי (אף פעם לא הבנתי מה זה אומר, בעצם?), הישר ממישורי הדנובה השופעים בבולגריה.

אם זה מה ששומעים בסופיה, תשמרו לי מקום בטיסה הקרובה. שלוש דקות מהודקות, מרקידות ומחויכות של שיר מקפיץ להפליא, שוב עם כינור סוחף של ילמז והפעם גם בתוספת חליל ודרבוקה, שמזיזים את הראש והגוף ומשכיחים כמעט לגמרי את הטקסט הכמו-מחאתי.

צביקה אברהם האלמוני למדי מתגלה כזמר לא רע בכלל, והתוצאה היא שיר ים-תיכוני קלאסי ומוצלח, עם פער אירוני בין שורות עצובות אך מדויקות כמו "העם הזה אוכל הכל" למוזיקה המשמחת לבב ורגליים. אין כאן שום ניסיון להמם, לחדש או למצוא חן בעיני מישהו פרט לקהל האוהב והמחבק של מוזיקת החאפלה, ומדהים במיוחד לגלות שעל הטקסט המאד קליל ולא מתיימר חתום לא אחר מאשר יוסי גיספן, מרחק יבשת שלמה מהטקסט החנפני והעייף שהעניק לליאור נרקיס. השיר הזה, במילותיו ובצליליו, מייצג אותנו הרבה יותר מאשר "מילים לאהבה" – אולי עוד אפשר להתחרט ולהחליף ביניהם?

ציון: 7.5