שתף קטע נבחר

"אני יורה בכולם"

עופר כספי, לשעבר תסריטאי ב"החרצופים", מעלה קברט סאטירי חדש הכולל מתאבדים עם מוסר עבודה, הומואים אסרטיבים וחרדים עם ספקות, ומדבר על מצב הסאטירה בארץ. גם שי ודרור לא יוצאים ממנו בזול

מחבלים מתאבדים עם מוסר עבודה, פמיניסטיות דעתניות, הומואים אסרטיבים, חרדים עם ספקות, קציני צבא פאשיסטים, פועלים זרים עם דרישות וחברי כת הקו-קלוס-קלאן עם דעות ברורות על צביקה פיק הם רק חלק מהתמונה האנרכיסטית שבונה המחזאי והבמאי עופר כספי במסגרת הקברט הסאטירי "סושי על האש". בעזרת טקסט שנון, בימוי מבריק ושחקנים מוכשרים הוא מבשל את הגרסה שלו לחברה הישראלית מודל 2003.
הראיון עם כספי, מהכותבים הראשונים של "החרצופים", נערך ימים ספורים לאחר הסערה הציבורית הקלה שעורר איש האקדמיה, פרופסור אסא כשר, שהגדיר את הז'אנר הסאטירי בכלל ואת שי ודרור בפרט כנחותים, בתוכנית "תיק תקשורת". האם צריכים להיות גבולות לסאטירה? האם הטיפול הטלוויזיוני בסאטירה ראוי או רדוד? ומה הבעיה האמיתית של שי ודרור? "תפקיד הסאטירה היה ועודו לכפור, לערער ולהטיל ספק, וזהו תפקיד האמנות בכלל", אומר כספי. "מה שאני מנסה לעשות במופע ובכתיבה שלי בכלל, זה להתקיף דרכי מחשבה קונבנציונליות, שמעבר לכך שהן משעממות, הן מסוכנות. אני מנסה לחפור מתחת לפני השטח ולגרד את האמת. אף אחד לא יוצא נקי - לא שמאל ולא ימין, לא גברים ולא נשים, לא יפי נפש ולא פאשיסטים. אני מזהה פוזות ותוקע סיכות. זה נכון שיותר קשה היום לזעזע ולחדש".

- יכול להיות שהחיים במציאות מזעזעת הופכים בהכרח את הסאטירה לסוג של צהובון?

"אופן הטיפול בחומרים סאטיריים בתכניות כמו 'שי ודרור' או 'יצפאן' ואפילו 'החרצופים', שהייתי חלק ממנה, מציג סוג אמנות שטוחה ורדודה. הסאטירה בארץ קיבלה צורה מעט ילדותית ומשתטה. שי ודרור צועקים 'קקי פיפי' ומנסים בכוח להראות שהם ילדים רעים, וזה אינפנטילי. אין טעם להגיד שאריק שרון שמן, כי זה ברור מאליו. גם בלמתוח אנשים בטלפון אין שום דבר מהאמירה הנוקבת. אני לא אטפל לצורה החיצונית של שרון, אלא לעולם הדימויים הפנימי שלו או לדמגוגיה כזו או אחרת שלו, ובכלל, אני נגד חיקויים. אין התייחסות עמוקה באמת לתופעות, זה בעיקר בנוי על הפיכה של כותרות העיתונים למערכונים. לסאטירה אסור להיות מפורשת מדי. יש אפשרות לומר דברים הרבה יותר מרחיקי-לכת ממה שאנחנו רואים בתכניות שכאלה, באמצעות כתיבה ברובד העמוק יותר של הדברים. במופע, לדוגמה, אני מציג סיטואציה שבה שאהיד משולח על-ידי המפעיל שלו. דרך הטקסט אני מגניב פנימה את האופן שבו אנחנו הישראלים נראים בעיני הערבים, ואת האופן שאנחנו רואים אותם. בסצינה הסוגרת של המערכון הוא נכנס להתפוצץ בבית קפה הומה והמארחת שואלת אותו אם הוא בא לשטוף כלים, כי במקום מסוים, בשבילנו כל הערבים הם פונקציות נחותות".

- אתה לא נוגע רק בסכסוך הישראלי פלסטיני, אלא יורה בכולם בלי הבדל דת, גזע ומין.

"יש הרבה מאוד אמירות חברתיות, כמו התופעה שהומואים או אנשים עם אורח חיים אקסצנטרי מנפנפים בשונות שלהם בראש חוצות ודוחפים את זה לגרון של כל מי שבסביבה, כשבעצם למי אכפת? הקצוות הליברליים שלי, שיהיה ברור, בכלל לא נמצאים על המפה, אבל האמירה שלי בנושא הזה מתייחסות להאבסה ולנפנוף בכוח, שהוא, בעיני, לא לעניין. אני יורה בכולם, כי רציתי ערב שמיועד לכולם, שייתן תיאטרון מתוחכם אבל מסחרי. בעיני אין דבר שאסור לגעת בו".

- מה שורשי הסאטירה של עופר כספי?

"חשיבה אנרכיסטית, מרדנית, שהתפתחה אצלי בגיל העשרה ואני לא יכול לשלוט בה. יש לי אנטנות מחודדות מדי, זה מדגדג לי את הלשון ואני מייד צריך לעקוץ. תכניות טלוויזיה שהשפיעו על הכתיבה שלי הם 'הסימפסונים', שבשבילי זו סאטירה גאונית שמציגה אנרכיזם עמוק; 'המפצח', סדרה ניהיליסטית עם רבדים פסיכולוגיים ואמירות אקזיסטנציליסטיות מבריקות, שלא מתביישת להביא סצינות מסוג אחר; וה'לארי סנדרס שואו', סיטקום שבאופן מוזר הוא לא ממש סיטקום, אלא דרמות מצבים קצרות שקורעות את עולם הטלוויזיה ואת האנושות לגזרים. הכותבים של שלושת הסדרות הללו לא עושים הנחות לשום דבר. ואגב, לכל אחת מהסדרות יצרתי גרסה משלי והעברתי לזכיינים. קיבלתי תגובות מדהימות, אבל אני חושב שבסופו של דבר אין לאף אחד ביצים להרים את זה, בין היתר מתוך בינוניות ופחד. הם רוצים ללכת על בטוח, לכסות את התחת. אמרו לי שזה חזק וקיצוני, ושלא תהיה להם ברירה אלא לשדר את זה ב-23:00 בלילה, שהיא שעה לא רווחית לסוג כזה של השקעה".

- בוא נחזור רגע לביקורת של פרופ' אסא כשר. מי הגזים, הם או הוא?

"התגובה שלו היא סוג של אנכרוניזם, פקידות עבשה או חשיבה קומיסרית. אני מבין אותו ומגונן עליו ברמה האישית בשל נסיבות חייו כאב שכול, אני משוכנע שהביקורת שלו נובעת מהמקום הזה. לאנשים יש תמיד תת זרמים פסיכולוגיים שמפעילים אותם. הביקורת שלי היא לגופה של איכות בלבד ולא על קיומה של הסאטירה. אני בלתי 'זעזיע', בלתי 'נביך' בעליל ובלתי 'עליב'. בסופו של דבר אני יודע על עצמי את הדברים הנחותים והאפלים ביותר, וחופר בהם בהנאה מרובה. אי אפשר לחדש לי על עצמי או על הטבע האנושי דבר, ולכן אני חושב שאין גבול לסאטירה. רוב האנשים מדחיקים ומשקרים לעצמם, אני אומר לעצמי ולקהל שלי אמיתות קשות גם אם הן כואבות ולא מקובלות".

- מאיפה נולד השם "סושי על האש"?

"זה מופיע באחד המערכונים, על איש עסקים שמתעסק בכל מיני יוזמות עלק, שנופלות בגלל הקטיושות של הערבושים בצפון. אז הוא מקפל את עצמו וחוזר ליאכטה במרינה ושם כמה סושי על האש בשביל להרגע. בעיני השם הזה מקפל בתוכו את המהות הישראלית המעפנית שמייבאת טרנדים שמגיעים מעבר לים ונותנת להם ספין מקומי".

- יש לך גם לא מעט מה לומר על עולם התיאטרון המקומי במופע.

"באחד הקטעים, הקו-קלוס קלאן באים בטענות לצביקה פיק שמכר את עצמו בזול ל'הבימה'. יש אמירה נוספת על זה שפעם בשנה עושים לנו טובה ושמים שיר של זוהר ארגוב במחזה של איבסן (ועוד קוראים לזה פוסט-מודרניזם), או מביאים לנו את זאב רווח ויצחק נבון וחושבים שקנו אותנו. כי אין מה לעשות, פעם בכמה זמן התיאטרון הרפרטוארי מוציא מהנפטלין איזה קלאסיקה עבשה, אבל בשביל ועדי העובדים מתבלים אותה בזוהר ארגוב, או מצד שני פותחים את הרגליים עם מחזות שאני קורא להם 'מחזות דרבוקה' כמו סאלח שבתי ובוסתן ספרדי. אין תעוזה, הכל עבש. מה הבא בתור? אולי קטנטנות באופרה".

- אבל מסתבר שיש קהל גם לסאלח שבתי, גם לאיבסן וגם ל"סושי על האש". איפה הבעיה?

"התיאטרון הממסדי מקבל תקציבי עתק בשביל ההפקות האלה, ואחר כך מתפלאים שהם בגירעונות. אנחנו בפרינג' משוועים לכסף. אני לא מקטר, אבל אני חושב שצריכים לעשות דברים מספיק נועזים ואיכותיים ושהכסף של הקהל שלנו יחזיק אותנו. החומר הכי זול מעשית והכי יקר מבחינת נדירותו נמצא בתאים האפורים. אם אתה דל אמצעים, אתה לא חייב להרים הפקות גרנדיוזיות, אתה יכול להבריק בכתיבה ובבימוי, שהם אמצעים זולים ליצור. הכתיבה היא הדבר הכי חשוב, ויכול להיות שאני אומר את זה כי אני מגיע מפרוזה, ולכן הספרות בעיני היא ערש התרבות. הבעיה נובעת, בין היתר, מכך שבארה"ב למשל לשוליים יש נפח, ולכן אנשים שעושים פרינג' פונים לשוק הרבה יותר גדול, ולכן יכולים לחיות. אצלנו בארץ, העשייה מחוץ לשוליים נועדה למקבצי נדבות, השוליים פה מצומצמים".

"סושי על האש" - 21.2 בשעה 22:00 בצוותא ומחודש מרץ בכל יום חמישי בשעה 22:00 בצוותא

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
כספי. אף אחד לא יוצא נקי
הקו-קלוס-קלאן נגד צביקה פיק, עברי לידר ורבין
שי ודרור. סוג אמנות אינפנטילי
מרי לו. מחזות דרבוקה
לאתר ההטבות
מומלצים