חדשות למתחילים

מדינות רבות בעולם לווה שידור הטלוויזיה הראשון והחגיגי בקונצרט חגיגי או בבלט. אצלנו החלה הטלוויזיה הישראלית את דרכה באקטואליה. במצעד צה"ל, ב-6 במאי 1968, וב"מבט - מגזין החדשות מהארץ והעולם", שהיתה התוכנית הראשונה ששודרה בעברית. אגב, אחת הסיבות להקמת הטלוויזיה בישראל בכלל היתה שידור תוכניות בערבית לפלשתינים בשטחים, שצרכו טלוויזיה ממדינות ערב השכנות, בתקווה ליצור גשר בינם לבין הישראלים.

עוזי פלד, סגנו של פרופ' אליהוא כ"ץ, ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית, מספר כי רעיון הקמת הטלוויזיה בישראל קיבל חיזוק ממקום בלתי צפוי. אחרי מלחמת ששת הימים נערך מחקר של "המכון למחקר חברתי שימושי" ובו התגלה ש-95 אחוז מהעם דורשים להשאיר את ירושלים בידינו. רוב היה גם בעד החזקת השטחים האחרים שנכבשו, אך כשנתבקשו הנשאלים לציין את מיקומם של השטחים במפה, רק כ-10 אחוזים ידעו לעשות זאת. שר החינוך הזדעק: "מה ניתן לעשות על מנת שהציבור לא יהיה בור?!". אליהוא כ"ץ שלף מייד את התשובה: "לו היתה טלוויזיה בישראל, והיו משדרים בה את תחזית מזג האוויר, היו האנשים יודעים היכן נמצאים המקומות האלה".

כעבור יומיים התקשר ראש לשכת השר ישראל גלילי לעוזי פלד ואמר שהשר רוצה להציע להקים את הטלוויזיה הישראלית. פלד: "בעצה אחת עם כ"ץ, שהיה מומחה בעל שם עולמי לקומוניקציה, הקמנו 'טלוויזיה לשעת חירום', כדי לקבוע גשר בין יהודים לערבים - זו היתה ההגדרה הרשמית של הטלוויזיה הישראלית בראשיתה.

"ערכנו סקר באוכלוסייה הערבית וגילינו שיש שם כ30- אלף מכשירי טלוויזיה. כדי לבדוק את הרגלי הצפייה שלהם בנינו סקר שהיה מורכב מעשר תוכניות, והנשאלים הערבים היו צריכים לציין אילו תוכניות אהובות עליהם, כשחמש תוכניות היו אמיתיות וחמש מפוברקות. אחוז לא מבוטל של תוכניות לא קיימות סומנו, מה שלימד אותנו על הרגלי הצפייה במיגזר הערבי".

עולם שחור-לבן

תחנות טלוויזיה העולות לאוויר נוקטות משנה זהירות בשידור הבכורה. כל שנייה מחושבת ונבדקת בשבע עיניים, לבל יפלו טעויות, ולכן מדובר בדרך כלל בשידור מוקלט או בשידור מהאולפן, שם הכל תחת שליטה. בישראל הכל חייב להיות הפוך: שידור מצעד צה"ל היה ישיר ומהשטח. מפיקי השידור היו חיים יבין, שזה עתה גויס לטלוויזיה, ולואיס לנטין, אירי שגם היה במאי השידור. על מנת לבצע את השידור היו זקוקים לניידת, שכמובן לא היתה בנמצא. עוזי פלד, מנכ"ל "טלעד" היום, נשלח לאנגליה לרכוש ניידת שידור. פלד מצא ניידת משומשת, שעמדה להירכש על ידי הטלוויזיה הירדנית. הוא העלה מעט את המחיר, והניידת עשתה את דרכה לירושלים והמשיכה לשרת את הטלוויזיה שנים רבות, תחת הכינוי "הניידת הכחולה". השידור היה מוצלח במיוחד, בעיקר דיווחו של יורם רונן ז"ל, שישב על ה"נוטר-דאם" וחלש על המצעד החולף. במשפט אחד תפס רונן, תוך כדי תיאור המצעד, את אחד האבסורדים הגדולים של השידור הטלוויזיוני בארץ, כשאמר "חבל שלא בצבע...".

יעברו עוד 15 שנה עד שממשלת ישראל תתפוס את האבסורד ותתיר לעם היושב בציון לראות עולם בצבעים.

נקודת מבט

בעוד הטלוויזיה מתחילה לגבש צורה בלי צבע, החלה מערכת החדשות לקרום עור וגידים. כחודשיים לפני השידור הראשון של "מבט" נרצח בארה"ב הסנאטור רוברט קנדי. מוטי קירשנבאום, שלמד בחו"ל ונקרא לחזור ארצה ולהקים טלוויזיה, הכין מישדר שהינחה יורם רונן, שהיה סגן מנהל מחלקת החדשות הראשון, כולל דיון בהנחיית שלמה אהרונסון, מנהל המחלקה הראשון.

השבועות חלפו והחדשות המשיכו לזרום. מטוס "אל על" נחטף בטיסה מרומא לאלג'יר. הפלישה הרוסית לצ'כוסלובקיה. הרעב והמלחמה בביאפרה. היו צריכים למצוא מגיש למהדורה ונערכו מבחנים. איך זכה דווקא חיים קלוגר (שמו המקורי של חיים יבין) בתפקיד הנחשק? אהרונסון מספר: "הוא היה עוזרו הצעיר והמתוסכל של אליהוא כ"ץ, שהסתובב בבניין בחוסר מעש בין האבק והפטישים, כי בניין הטלוויזיה היה אז בשיפוצים. הזמנתי אותו למבחן, ומהרגע שהפרוז'קטור נדלק, ידעתי ואמרתי: 'כוכב נולד!'".

"מבט" הוכן במשך שלושה ימים וכ"ץ ואהרונסון החליטו לצאת בשתי מהדורות שבועיות בנות 40 דקות כל אחת. את המהדורה הראשונה אפשר היה להציג היום כסיטקום, עם המוסיקה הקופצנית משהו והשקופית של שידורי הניסיון. מיכה לימור פתח בכתבה על החטופים באלג'יר, שבמושגים עכשוויים היתה מוגדרת כסרט דוקומנטרי. עד כדי כך היא היתה ארוכה. בכלל, ארכנות, הכנסת חומר לא רלבנטי ועריכה לקויה היו ממחלות הילדות של הטלוויזיה. עד היום זכור אלי ניסן, שהספיק לשאול את השאלה הארוכה ביותר בתולדות השידור בארץ. השאלה, שהופנתה לשר החוץ דאז אבא אבן, נמשכה שלוש דקות. תשובת השר היתה: "כן".

ב"מבט" הראשון הוקרן אלבום תמונות ל"גבעת התחמושת" ואפילו היתה פינת קריקטורה של יוסי אבולעפיה. הסיום הגדול היה שייך לאשה בשיער קצר, עם הקדמה של חיים יבין: "מה נלבש בסתיו, מיני או מקסי? לשרי רז יש תשובות לשאלות נוקבות אלה".

לטלוויזיה הישראלית בחיתוליה יעץ צוות מרשת סי.בי.אס האמריקאית. כ"ץ לא כל כך אהב את הרעיון, מחשש לאמריקניזציה של השידורים. היועצים הציעו ללכת על מהדורת חדשות בשידור חי, כמקובל בעולם. המהדורה החיה הראשונה שודרה ללא תקלות כמעט, ואילו בזו שאחריה קרו כל התקלות האפשריות. לא הספיקו לערוך את כל החומר, הצילומים לא יצאו כמו שצריך, אבל כל התקלות היו כאין וכאפס לעומת הביקורת מצד הממשלה והוועד המנהל של רשות השידור, תסביך המלווה את הערוץ הראשון עד היום. אגב, באותם ימים נולד "מבט ספורט" המיתולוגי. הרעיון היה של דן שילון וכ"ץ קיבל אותו, בתנאי שיוצמד ל"מבט".

הוועד המנהל של רשות השידור, המאשר את שידורי הטלוויזיה, מינה ועדה מיוחדת לענייני חדשות. הוועדה טענה כי בתוכניות יש יותר מדי פוליטיקאים (מעניין מה היו אומרים היום) ופחות מדי אנשי ציבור אחרים, ודרשה רשימה של עשרה מרואיינים לתוכנית "במחיצה אחת",

מהם יאושרו שישה לשבועות הבאים.

כ"ץ התנגד לרעיון, וטען שהשיקול צריך להיות עיתונאי. באותם ימים היתה צפויה שביתה בנמל אשדוד, ויורם רונן, מנהל מחלקת החדשות, הזמין את יו"ר מועצת הנמלים והרכבות ל"במחיצה אחת". אותו יו"ר היה בין האישים שנמחקו מרשימת המרואיינים על ידי הוועד המנהל. רונן נאלץ להודיע ליו"ר כי הופעתו מבוטלת, והעיתונות היומית ששה להאשים את הטלוויזיה בהטלת צנזורה. המקרה חיסל את ההידברות בין כ"ץ לוועד המנהל, והוחל בהכנות לפירוק צוות ההקמה של הטלוויזיה ומינוי מנכ"ל חדש לרשות השידור.

בפברואר 69' נפטר ראש הממשלה לוי אשכול, ומערכת החדשות הטרייה שלחה את כתביה לסיקור הלוויה הממלכתית הראשונה בטלוויזיה. באותו חודש שולבה הטלוויזיה רשמית ברשות השידור, כחלק מחוק רשות השידור מ-1965, והשידורים המלאים יצאו לדרך.

רפיק חלבי: הפיגור הטכני עדיין קיים

למעלה מ-30 שנה עוסק רפיק חלבי בחדשות. הוא זוכה להערכה עצומה, אך גם לביקורת לא מעטה. חלבי, שהושעה, הוזהר וננזף לא פעם בדרכו העיתונאית ברשות השידור, מכהן היום כראש מחלקת החדשות, והוא האיש שהוביל אותה במחצית השנייה של שנות ה-90 בתחרות העזה מול ערוץ 2. מאחוריו ספר ומאמרים רבים, שזכו להדים. כרבים אחרים, הגיע לטלוויזיה בדרך מוזרה. בשנת 67' הוא עבד עם טדי קולק באיחוד שתי העיריות של ירושלים, המערבית והמזרחית, והכיר את נחמן שי, שהיה כתב משטרה ב"קול ישראל". חלבי היה לאחר שירות צבאי והתלבט בנוגע להמשך דרכו. שי הציע לו להצטרף לשורות הרשות. חלבי קיבל בהתחלה את משרת "הכתב הכללי" ואחרי המלחמה הפך ל"כתב הטלוויזיה בשטחים", שאז כללו גם את סיני. "צילמנו אז בפילם, זה מצחיק כשמסתכלים על זה היום. כשהגיע סאדאת לאל-עריש, הייתי נוסע הלוך וחזור בשביל הכתבות", הוא מספר.

- דומה ששום דבר לא השתנה מבחינה טכנולוגית בערוץ הראשון.

"כמו שפיגרנו אז, אנו מפגרים גם היום, אבל רשות השידור מתכוננת לרכוש ציוד דיגיטלי כמו בערוץ 2 ובערוץ 10. הטכנולוגיה מתקדמת בקצב מדהים ובניגוד לסוך שנות השישים, כיום ההפקה הופת להיות החלק העיקרי בעריכת חדשות".

שרי רז: הערוץ הראשון זה הבית

עוד לפני שחילקו מאות אלפי דולרים למגישת חדשות, עוד לפני שהבלונד השתלט על המסך, היתה גברת ראשונה לטלוויזיה. שרי רז, שהחלה את דרכה ב"קול ישראל" כסטודנטית וקיריינה חדשות, הגישה את כתבת האופנה שסגרה את מהדורת "מבט" הראשונה ב-1968. 35 שנה עברו מאז, השיער הקצר בו התהדרה גדל לתלתלים, והיום היא כתבת התרבות של הערוץ הראשון. היום רק היא וחיים יבין נותרו ממחלקת החדשות המקורית של הטלוויזיה, ובעצם היחידים שנותרו במחלקה מיומה הראשון.

"אני זוכרת שהתחיל קורס שהעביר הבמאי האירי לואיס לנטין, שביים גם את מצעד צה"ל. הוא הגיע לארץ כמתנדב בקיבוץ, לאחר ששרף אולפן באירלנד. לאה פורת מצאה אותו בקיבוץ, קוטף עגבניות, ושאלה אותו מה הוא עושה. 'אני במאי טלוויזיה', ענה לה. היא לקחה אותו והוא העביר קורס מרוכז של שבועיים בטלוויזיה החינוכית, שהיתה כבר קיימת ברמת אביב. הוא גם ישב בוועדה שקיבלה אותי ואת בעלי לטלוויזיה הישראלית".

- היה קל להיכנס לטלוויזיה?

"צוות ההקמה יצא לארה"ב ואסף כל מיני אנשים. העבירו לנו קורס על כלום. הצוות שנבחר שידר שלוש פעמים בשבוע, וחילקו אותנו למחלקות שונות. אני הייתי בחדשות".

- איך הגעת ל"מבט"?

"הוחלט שחיים יבין יגיש את המהדורה, כי הוא היה הכי מתאים וסמכותי. אבל גם רצו מאוד אשה, ומה אשה כבר יכולה לעשות? הרי בתקופה ההיא לא נתנו לנשים לראיין, אז אמרו לי שאני חייבת לעשות משהו על אופנה. בדיוק הגיע חומר בלוויין מ'וויזניוז', והכנו כתבה על האופנה האחרונה בפריז. הרוח שהיתה אז שם לעולם לא תחזור. עבדנו תמורת פרוטות, ואליהוא כ"ץ היה מביא לנו ארוחות ערב מהמסעדות הכי טובות בירושלים, הכל על מנת שהילדים יאכלו ויעבדו. האווירה היתה יוצרת, ולא היו אינטריגות".

עוזי פלד: טלוויזיה נגד הבורות

- אתה עומד בעצם מאחורי הסיפור של הניידת הכחולה, בלעדיך לא היה מצעד צה"ל משודר.

"קיבלנו הוראה לעשות הכל על מנת לשדר את מצעד יום העצמאות של 68'. הדרך היחידה היתה להביא לארץ בדחיפות ניידת, וג'ו סטרן, היועץ מטעם סי.בי.אס, הביא לידיעתנו שחברת 'אינטלטל' בלונדון מציעה ניידת למכירה מיידית. בעוד אני מחכה במשרדי 'אינטלטל', שמעתי במשרד קול המדבר אנגלית במבטא ערבי. באותו זמן הקימו טלוויזיה בירדן, וגם הירדנים רצו את הניידת. נכנסתי מייד וניהלתי משא ומתן, ולאחר אישורים בדרך לא דרך הניידת נמכרה לישראל תמורת 230 אלף לירות שטרלינג. למחרת היא כבר הועלתה לאונייה של 'צים' והגיעה לארץ, 10 ימים בלבד לפני השידור".

- כיצד היא זכתה לכינוי "הניידת הכחולה"?

"כשראש הממשלה אשכול נפטר ב-69', הניידת היתה מפורקת במוסך ביפו. ניגשתי למוסך, ביקשתי שירכיבו ויצבעו אותה בלילה, כדי שתהיה מוכנה למחרת. הם אמרו לי שאין מצב שיצליחו לצבוע אותה בלילה אחד. עדה, אשת התפאורה של הטלוויזיה הישראלית, לקחה יוזמה ושאלה אותי: 'איזה צבע אתה רוצה?'. למחרת הניידת היתה כחולה".

- מתי החלה התערבות הפוליטיקאים בחדשות?

"בפרשת לסקוב, ללא ספק. ד"ר חיים יחיל, שהיה מפא"יניק טוב, נתן לנו את ההוראה להביא לישיבת הוועד המנהל את רשימת המרואיינים שאנחנו רוצים לארח באולפן. זה היה רעיון הבל, כמובן, ואליהוא כ"ץ התפוצץ מצחוק כשהוא שמע אותו. בישיבה הבאה ד"ר יחיל שאל את כ"ץ אם הוא הכין רשימת מרואיינים לחדשות. כ"ץ אמר: 'רק רגע, אני אלך להביא אותה'. הוא יצא החוצה וחזר עם ספר הטלפונים של מדינת ישראל, שם את הכרך העבה על השולחן ואמר: 'הנה רשימת המרואיינים הבאים, כל מי שנמצא בספר הזה'. יחיל החליף צבעים וזרק אותנו מהחדר. לכ"ץ היה אומץ מקצועי ממדרגה ראשונה".

- מה דעתך על הקשר שבין החדשות לבין הצנזורה?

"חדשות הן חדשות, ואסור שיהיה קשר בינן לבין דעות ויחסי הציבור של המדינה או הממשלה. את החדשות צריכים להביא כמו שהן. את הלקח שלי למדתי במלחמת יום הכיפורים. העיתונים בארץ שלחו לצנזורה כתבות שמפרטות את ריכוזי הצבא המצרי והסורי לאורך הגבול. לדעתי, אם הדבר היה מתפרסם, היה לנו זמן להתכונן למתקפה, להוציא את הממשלה מהשאננות ולגייס מילואים. אני טוען שאין מקום לצנזורה צבאית בישראל".