אחר-כך בא הרגש המר

נדמה שאין מילים משתקות יותר מאלו החותמות את "צוות איתמר", ספרו של אבנר שור: "זה הכול". זה הכול? 288 עמודים של מסע צלב על קדושת יחידה אחת בסיירת מטכ"ל, 12 נערים בני 18 שהתגייסו בשנת 71' "ליחידה שאסור בכלל לבטא את שמה בקול רם", יותר משלוש שנים של ביחד מטרטר, תובעני, דחוס, תחרותי ועמוס עד מחנק בגאוות יחידה, שיוליד אחר כך חברות לנצח - וזה הכול?
הספר, שראה אור לפני כחודש בהוצאת "כתר", כבר מוביל ברשימות רבי המכר. בעידן ה"שרה'לה כולם", אין ספק שנוסטלגיה היא אהובת-הקהל הנוכחית, ורצוי שתפרוט על מיתרי חיילינו-האמיצים. אבל מי שמחכה לחוויית הזיכוך שמעניק ערב שירה בציבור, עלול להתאכזב (וכריכת הספר, אגב, מטעה).
שור, שזהו ספרו הראשון, כתב אותו תוך שלושה חודשים בנשימה אחת, כמו רצה להוריד מועקה מהלב. "מלחמת יום כיפור", אמר בראיון לידיעות אחרונות, "היתה קו השבר. הריצו אותנו מגזרה לגזרה, יזמו משימות התאבדותיות, חלקן מיותרות לחלוטין, חסרות משמעות על מפת הקרבות. אחר כך בא הרגש המר ההוא, שהחשאיות והמידור הפתולוגי מסתירים לעיתים נפיחות הרת-אסון וחוסר שיקול דעת".

"תפסיק להיות קיבוצניק צנוע"

אנשי השו-שו; היכרתי כמה מחברי הצוות עוד מילדות. כשבגרו והתגייסו, בכלל לא הצחיק אותי, שמרוב סודיות לא ענדו את תג היחידה (והרי כל הדיוט ידע שצנחן בלי תג משרת בסיירת מטכ"ל). להפך. זו היתה פסגת הגאווה.
קשה גם לשכוח את החבר'ה החסונים ששחררו את בני הערובה ממטוס סבנה, ואת הצילום בו תועדו פורצים לנתב"ג, שפורסם במעריב והפך אותם לגיבורים לאומיים. עכשיו מתברר, שכן, הם שכבו על האספלט החם, מחכים להסתערות, אבל מהר מאוד הבינו שאת האליפות הזאת הם יראו מהספסל. ב"אגם סבנה" (אזור ניקוז הנוזלים של הלוחמים) ישתטח מאוחר יותר משה דיין ויסנן קללה עסיסית. ביום שישי שאחר כך, מספר שור, כשבא לבקר את חברתו באשדות יעקב, עמד קיבוץ שלם בחדר האוכל והריע לו. "אני מנסה להגיד שבכלל לא השתתפנו בפעולה. 'תפסיק להיות קיבוצניק צנוע', לוחשת לי חברתי".
ולא חסרות בספר עוד דוגמאות. כשפורצת המלחמה, מוטסים בחורינו לפעולה בשארם א-שייח'. כבר באוויר היא מתבטלת. אחר כך הולכים להשתלט על תל כודנה, שנכבש בידי הסורים, אבל בפועל הם סתם מפריעים לשיירות הרכבים, עד שיוסי פלד מורה להם "לעוף לו מהעיניים". בפעולה אחרת, בתעלת סואץ, הם מתקפלים במהירות אחרי שכמה אנשי שייטת נפגעו ממוקש, ולקראת סוף המלחמה נשלחים לחלץ כוח של צנחנים בחרמון; אחד קופא למוות, שניים אחרים נפגעים קשה, הכל כדי לגלות שלא היה מקום לפאניקה, שכן הצנחנים מצוידים היטב וכולם, מחולצים למחרת במסוקים.

יש מיתוסים, אין ניתוץ

אסור לטעות: לשור אין יומרה לנתץ מיתולוגיות הירואיות כפי שעשו, בשעתם, יהונתן גפן עם "חומר טוב", או אמנון דנקנר בספרו על דן בן אמוץ, שניים שלא בחלו בהטחת בוץ בקולגות ובאליטות צבריות-ישראליות. נהפוך הוא. הצוות היה ונשאר אהבת חייו. גם לא חסרים בספר שמות נודעים שאפשר לעשות בהם לינץ'. אבל שור, מצויד במבט אירוני דק, לא מתוחכם ולא מתחכם, ובערימת תיאורים פרטניים (מעייפים לעיתים), מספר כרונולוגיה. השאר כבר קורה בעצמו.
אבי דיכטר, למשל, אחד מחברי הצוות וכיום ראש השב"כ, לא ממש פייטר גדול, וכוחו בעקשנותו ובלבו הרחב (די מנחם לדעת); עמרי פדן ("שלום עכשיו", מקדונלד'ס), העירוני שבין החבר'ה על טהרת הקיבוץ - תמיד מגיע ראשון, תמיד מנצח (ותמיד מרוצה מזה מאוד); יוני נתניהו (מ"פ) - מיתוס אנטבה השחוק עד דק - שש בכל הזדמנות לחבוש קסדה ולהסתער תחת אש (בדרך כלל בתרגילים); ואהוד ברק (רס"ן) - "כבר אז ידענו שיגיע רחוק" - מדגים את דפוסי האישיות של מנהיג כריזמטי ומבריק, שלימים יובילו את מפלגתו לביזיון הגדול.

לא להיות ביחידה פירושו לא להיות

לא מזמן חגגו חברי הצוות יומולדת 50. לחלקם יש כבר ילדים שהשתחררו מהצבא. ועדיין, הם ב"יחידה", במשפחה. קצת עייפות, קצת ציניות, הרבה ייאוש ("את הקרב על פני המדינה הפסדנו", הם אומרים בראיון), אבל השנים המצמיתות האלה הפכו אותם לחברים בנפש. לא לחינם המשפחות והנשים בולטות בהעדרן, למעט פריצה אחת: שולמית, אמו של שור, שאיבדה בן אחד במלחמה (אבידע), מצליחה לשבור את איתמר, מפקד הצוות הקשוח, ומוציאה ממנו סוד מדינה: את שמו. אחרי שאבידע נפל, הכותב מקבל מדדו (אז רמטכ"ל) מסלול עוקף-אמהות כדי להמשיך את השירות, כי לא להיות ביחידה פירושו לא להיות.
כבת קיבוץ שגדלה על ברכי "החינוך מחדש", הנורמות האלה לא זרות לי: תנאים בלתי נסבלים בתוך קבוצה תחרותית, מתפוצצת מאגו ומכשרונות, שחוגגת ללא הרף את ניצחון הגוף על חולשות האנוש, ללא יכולת לפתח דיאלוג בין חבריה. כאן לא מדברים רגשות, כאן אין חולשות, כי אחרת, אבוי, נודח מהיחידה.
אבל, ערב פרוץ המלחמה הבאה ובעיצומה של חגיגת הכיבוש הגדולה, קשה שלא לסיים את הספר בתחושה כבדה, שכל זה - בשביל מה בעצם? כמה איוולת טמונה במתודה הצבאית הזאת, ויותר עצוב: איך עוד לא יצאנו מזה?
שור, כך נראה, מפויס יותר. כבר בפרולוג הוא פורש את יחסו הדואלי: "'האם היית מתגייס היום ליחידה', שאל אותי ידיד שלא שירת ביחידה, 'לו היית בעל ניסיון ויכולת התבוננות של בן חמישים?'. 'בוודאי,' השבתי בלי היסוס, 'אם כי הסיכוי שהייתי עובר את המבדקים של היום קלוש ביותר'. 'למה?' הוא המשיך והקשה, מנסה לסחוט אמירה בלתי אפשרית ממי שהשרות ביחידה וההוויה החברתית שהתגבשה סביבו הם העור לגופו". על השאלה הזאת, הוא כותב, ענה בכתיבת הספר – מסה של אהבה תחת אש.
שור לא יכול ולא רוצה להשתחרר מהחיבוק הצבאי. הוא מת על זה. אבל, מבלי לומר זאת, הוא גם שואל: למה צריך לסבול כל כך הרבה כדי להגיד, פשוט, "אני אוהב אתכם"?

"צוות איתמר" מאת אבנר שור, הוצאת כתר, 288 עמ'