מחכה שהילד שלי יחזור מארה"ב

איש לא יכול היה לנחש שכך יסתיימו חייו של נער בן טובים ממכבים, מוטל בחורשה בפנסילבניה, שעון בגבו אל עץ, קפוא למוות. אף אחד אינו יודע כמה זמן ישב שם רועד מכפור, אף אחד אינו יודע למה לא ניסה לחלץ את עצמו מהקור הנורא, וכיצד קיווה לחזור הביתה.
משה עזרן, בן 20, נפטר לבדו, רחוק אלפי מיילים מהבית, והותיר את משפחתו, היושבת שבעה בביתה במכבים, בתדהמה. "אני בעצמי עוד לא מבין מה קרה. אני מחכה שהילד שלי יחזור מארצות הברית, מסרב להאמין שקברתי את הבן שלי, אני לא יודע איך להסביר את זה", אמר האב בקול חנוק.
ביום ראשון, ליוו את משה עזרן מאות חברים וקרובי משפחה, עת הובא למנוחות. נער בריא וטוב לב, בוגר פנימייה צבאית, שאהב לטייל ולנסוע למרחקים, נער שהיה על סף גיוס – ונפטר במפתיע.

עשה חיים ב'מובינג'

עזרן חי בארצות הברית את החיים שצעירים ישראלים רבים היו רוצים. אחיו הבכור, אושרי, סידר לו עבודה ב'מובינג', וחדר בדירה בפלורידה. מבחינתו של עזרן, העבודה הזאת היתה החוויה האמיתית: לנסוע ברחבי ארצות הברית, לחרוש ממדינה למדינה ועוד להרוויח כסף. "משה הגיע לחתונת אחיו שנערכה באפריל 2002 והחליט להישאר", מספר האב, "ממילא דחו לו את הגיוס כי הוא נפצע בתאונת אופנוע, והיו לו עדיין פלטינות ביד, אז היה לו זמן פנוי".
אושרי נתן לו חדר בדירה שלו בפלורידה, והשניים עבדו בחברת ההובלות. משה הירבה להיעדר מהבית, כשהוא לוקח על עצמו נסיעות ארוכות, ונהנה מהטיולים הרבים שעשה.
"לא מזמן, כשהיה לו יום הולדת", מספר איציק, "התקשרתי לכלתי, ביקשתי שתכין לו עוגת יום הולדת, שידע שלא שכחנו. אבל הוא היה אחד כזה שהיה בא לבית רק כדי לישון. כל הזמן הוא בילה וטייל. רק אחרי שבוע, שהעוגה סתם ישבה, הוא ראה אותה. כלתי התקשרה ואמרה לי, 'הכנתי לו עוגה, אבל אתה חושב שהוא ישב לאכול אותה?'.
בתא הקולי של הסלולרי שלו עדיין נשמעת ההודעה, בקולו העליז והמבודח: "אם אני לא עונה זה בגלל שנסעתי לחודש לניו יורק. ממש עכשיו אני מרים בית שלם, איזה שלוש קומות. כשאני אשמע את ההודעה מכם, אני אצור קשר".
"הוא תמיד היה מוקף בחברים, אהב לבלות, לצחוק ולעשות חיים", בני המשפחה מספרים ומראים "תראי איזה מכתבי תנחומים הם שלחו לנו חברים שלו מארצות הברית שהכירו אותו רק זמן קצר".
אושרי: "הוא ראה את העבודה כטיול אחד ארוך. הוא אהב מאד להסריט בווידאו, והרבה מהנסיעות שלו מתועדות, עם כל הדיבורים והצחוקים במשאית. זה כל כך משונה שזה קרה לו, כי הוא גם היה חבר טוב של כולם"
כך הוא השאיר מאחוריו שעות ארוכות של טיולים מתועדים, אלבומי תמונות מלאים בחיוכים ותא קולי אחד, שממשיך לקבל הודעות.

10 דולר בכיס

ביום ראשון, לפני כשבועיים, יצא משה לעבודת הובלות עם נהג משאית ככל הנראה ישראלי. השניים, שהיו מיודדים מעבודתם יחד בחברת ההובלות, בדרך כלל נהנו מאד לעבוד במשותף. קורות הנסיעה לא ידועים, מה שידוע הוא שכאשר הגיעו השניים לבית הלקוחה, פרץ ביניהם ויכוח. בסופה של עבודת ההעברה, הוויכוח, לפי עדותה של אותה לקוחה, ככל הנראה החריף. הנהג עלה על המשאית וביקש ממשה לכוון אותו כדי שיוכלו לצאת מהרחוב. משה כעס על ששוב דווקא הוא צריך לעמוד בחוץ בקור, ובכל זאת פנה לאחורי המשאית. כשהגיע לשם, התניע הנהג את הרכב וברח, עם דלתות המשאית מתנועעות פתוחות, כשהוא מותיר אחריו ברחוב את משה, המום. משה התחיל לרוץ אחר המשאית, אך לשווא. זו נעלמה לדרכה.
אושרי, ששמע את הפרטים מפי הלקוחה, וגם מפיו של קבלן שנכח במקום באותה העת, מספר: "הקבלן והאישה הציעו מיד לעזור למשה. בהתחלה הם חשבו שהנהג מתבדח, אבל כשהבינו שזה לא בצחוק, הם אפילו ניסו לרדוף אחרי המשאית, אבל לא הצליחו להשיג אותה. האישה הציעה לבסוף למשה להישאר ללון אצלה, אבל הוא לא הסכים".
במקביל, נהג המשאית התקשר לחברת ההובלות והודיע להם שעזב את משה בפנסילבניה בגלל ריב שפרץ ביניהם: "דיברתי עם הנהג", אומר אושרי, "והוא לא הסכים לחזור בשום פנים ואופן. מאז לא ראינו אותו ולא שמענו ממנו. הוא השאיר את המשאית בניו יורק וזהו".
משה נותר המום וכועס בעיר זרה, לא היה לו ארנק, או טלפון, אפילו בגדים חמים במיוחד לא היו לו. הקבלן הציע לו כסף כדי שיוכל לחזור לפלורידה, אך משה הסכים לקחת אך ורק 10 דולר, וביקש שיורידו אותו בתחנת דלק הקרובה, כדי שיוכל לתפוס טרמפים. לאחר זמן קצר, הלך לטלפון ציבורי והתקשר לאחיו אושרי בפלורידה: "הצעתי לבוא לקחת אותו, אבל הוא התעקש שהוא יכול להגיע לבד. אני נמצא בעמדה כזו בחברה שאני יכול להזיז עניינים, אבל הוא אמר שלא צריך. ניסיתי עוד פעם להתקשר לטלפון הציבורי שממנו הוא התקשר ולא השגתי אותו. הוא היה ילד מאד אמביציוזי, מאד נבון, לכן לא כל כך דאגתי לו, היה לי ברור שהוא להסתדר. רק אחרי שלא שמעתי ממנו בבוקר, החלטתי לטוס ולחפש אותו.
"משה היה מאד ממורמר ועצבני, הוא כמובן כעס מאד על הנהג שהשאיר אותו ככה, ובכל זאת, לא הייתי יכול לדמיין שיישן בחוץ. הוא אמר שיתפוס טרמפים עם משאיות אחרות כדי לחזור לפלורידה, ואני, בשלב זה, כנראה עוד לא הבנתי עד כמה זה עשוי להיות מסוכן. הרי זה קור שאי אפשר לדמיין, גם המעיל הכי עבה לא מגן עליך לילה שלם בקור כזה".

לילה מקפיא בחורשה

בבוקר יום שני, כשמשה לא יצר קשר, יצא אושרי מיד לחיפושים, ובמקביל יידע את המשטרה על היעדרו של אחיו. הוא פקסס אליהם את צילום רישיון הנהיגה של משה והכין לעצמו את תמונות האח, כדי שיוכל לשאול אנשים אם ראו אותו: "היה לי בראש שהוא מסתובב בין תחנות הדלק, אולי בטריילרים, מחפש טרמפים. הסתובבתי ושאלתי אם מישהו ראה אותו וכל הזמן הייתי בקשר עם המשטרה".
במהלך כל שעות החיפוש הארוכות, לא ידע האב, איציק, שבנו נעדר. "לא היה לי אומץ לספר לו, פשוט לא הייתי מסוגל", אומר אושרי ומוחה דמעות מעיניו. במשך שעות ארוכות שנמשכו כנצח, המשיך אושרי לנהוג בכבישי ארצות הברית, הוא הספיק להגיע עד ג'ורג'יה, ואז הגיע ההודעה מהמשטרה שנמצאה הגופה. "חברים הגיעו כדי לעזור לי, ואני פשוט לא האמנתי שזה קורה. הייתי צריך להגיע לניו יורק, לשם הביאו את הגופה".
נחרד כולו, הגיע אושרי לזהות את גופת אחיו: "הוא היה כולו קפוא, העיניים נשארו פתוחות, ניסיתי לעצום לו אותן ואי אפשר היה. הכל היה קפוא. הרמתי לו את החולצה ניסיתי לראות אם הרביצו לו, אם מישהו עשה לו משהו, לא היה כלום, היה לי קשה להאמין שסתם ככה הוא מת, זה בלתי נתפס".
מה סיפרו לך הרופאים שמצאו אותו?
"הוא נמצא במעין חורשה שילדים מקומיים נוהגים לשחק בה, שלושה מייל מהמקום שבו עזבה אותו המשאית. הוא נשען שם על עץ, בעצם מצאו אותו חצי יושב. כמו שאני מבין את זה, הוא החליט לא להסתובב ברחובות, ולהעביר את הלילה בחורשה. הוא התיישב, ואחרי כמה זמן התעלף מהקור ואז מת. ביום רביעי בבוקר, ילד בן עשר שירד לשחק בחורשה מצא אותו מת".
יודעים מתי הוא מת?
"אני מאמין שכבר בלילה הראשון, כי אם הוא היה שורד את אותו לילה, אין לי ספק שהוא היה עושה הכל כדי לחזור לפלורידה, אבל כבר מאז הרי לא שמענו ממנו", אומר אושרי בכאב.
דו"ח הנתיחה שלאחר המוות קבע שמשה מת מקור. כך, שפשטות, בקצרה. לא נמצאו כל סימני אלימות, שום הסבר שיפענח את הטרגדיה. משטרת ניו יורק מסרה למשפחה שמבחינתם התיק נסגר.

תעלומת מותו

בבית במכבים התקשו לקבל את הבשורה המרה. איך פתאום, שואלים שם כל המנחמים, לא מבינים, מסרבים להאמין שכך נסתיימו חייו של משה.
"הוא היה כזה שובב, כל הזמן על אופנוע או טרקטורון", אומרת אחותו, אביבית, ואביו מוסיף: "לא היתה חורשה שהוא לא היה בה. הייתי אומר לו, משה, אם אתה נתקע, אל תתקשר אלי, נמאס לי לבוא לקחת אותך. הוא היה מתקשר והייתי אומר לו, 'אני לא בא', והוא היה עונה לי, 'בסדר', וכמובן שהייתי מגיע".
לאחר זיהוי הגופה, ביקש אושרי מחברו של אביו להגיע לבית בעת ההודעה. גם אז הוא לא יכול היה לדבר, "פחדתי לספר לו, איך יכולתי להגיד לאבא שמשה מת? איך אומרים דבר כזה?".
יש לך מושג למה משה לא פנה למשטרה? מדוע לא ביקש עזרה?
"אלה שאלות שאני שואל את עצמי כל הזמן", אומר אושרי, "הוא יכול היה להישאר אצל האישה הזאת, הוא יכול היה לגשת למשטרה, אני אמרתי לו שנבוא לקחת אותו, ואני לא מבין: למה הוא לא הסכים? למה הוא הלך לחורשה לבד, בקור?", הוא תוהה בכאב, ובנימת קולו נשמעים יסורים, מהולים במידה מסוימת של תחושת אחריות. "זה כואב, הרי אני היחיד שהייתי שם בשבילו".
חיפשת את הנהג שהיה איתו?
"כרגע זה לא מה שמעניין אותנו. לא שמענו ממנו מאז. אנחנו לא יודעים אפילו מה הוא יודע על מה שקרה למשה. הוא יצר מצב, לא יותר מזה, אבל עוד קשה לנו לחשוב על זה".

שובו של האבל

הפעם האחרונה שבה נפגשו איציק ובנו, משה, היתה באוקטובר, בבירת המילה של הנכד הראשון שנולד במשפחה, דניאל, בכורו של אושרי. הבן נקרא על שם אם המשפחה, שנפטרה לפני חמש שנים ממחלה קשה.
"זו לא הפעם הראשונה שהאבל מגיע אלינו", מספר איציק, "לפני חמש שנים נפטרה אישתי ממחלה, אני לא יודע איך נתמודד, אני לא מעכל את זה, לא מאמין שדבר כזה קורה סתם כך. משה היה אמור לחזור בשבוע הבא לארץ, לברר מה קורה עם הגיוס, כי הרי הורידו לו את הפרופיל. בשבת, כשדיברנו בפעם האחרונה, הוא שאל אותי מה קורה עם זה, מה יהיה איתו פה, מה עם הוועדה הרפואית. הוא תיכנן להמשיך לטייל בדרום אמריקה, אני לא יודע איך להסביר את האסון הזה".
בקלטת וידאו אחת, שהותיר אחריו משה, הוא פונה לאחיו הקטן, איתמר בן ה- 9 ואומר לו, 'איתמר אם תהיה ילד טוב אני אקנה לך אופניים עם קפיצים'. כמה ימים לאחר מכן קיים את הבטחתו והלך לקנות מתנות לאחותו אביבית ולאחיו איתמר. את המתנות שלח עם חבר, שאמור היה להגיע השבוע לארץ. החבר אכן הגיע – ושם פעמיו ללוויה, שם הוא הבטיח לאביבית ולאיתמר למסור לידיהם את המזכרת האחרונה שהשאיר אחריו משה.