גיבור אמריקני

זו בכלל לא משימה קלה לכתוב שירים כששמך הוא ג'ייקוב דילן; כשכולם יודעים שאתה בנו של האמן הכי מתוקשר ואניגמטי של אמריקה בחצי המאה האחרונה; כשאמך היא שרה לאונדס, הגיבורה הגדולה של כל כך הרבה סיפורים שחרוטים על וינילים היסטוריים; ומאז שהיית ילד ישבת על ברכיהם של רובי רוברטסון ו"הלהקה". אבל כל אלה לא השתיקו את גיי'קוב. "Bringing Down the Horse", אלבומם הקודם של ה"וולפלוורס" (Wallflowers), להקתו של דילן הצעיר, נמכר במיליוני עותקים ברחבי העולם והעניק לסר גיייקוב לנסולוט שני פרסי גראמי ומעמד של ממלא איצטדיונים.

מאחורי ומצדדי

כל אלו סיבות טובות שאולי מאפשרת לנו להניח שדילן ג'וניור כחול העיניים, גם אם אינו משתווה לאביו (מי כן?), לא נפל רחוק מהעץ, או בעצם ממתכת המפוחית של הזקן שלו. אבל כל אלו אינם מסבירים לנו מה מקרב את דילן הצעיר למעמד של גיבור תרבות כל אמריקני מבית היוצר של אביו, "הלהקה", ספרינגסטין, קוביין ואדי וודר.

יכול להיות שהסיבה העיקרית היא העדר מועמדים אחרים ראויים לשמם. משמאלו הוא ימצא את אמינם, שמוכר מיליוני עותקים וניחן בכשרון וורבאלי יוצא דופן, אבל אאוטסיידר מכדי להפוך לגיבור חוצה גילאים של מעמד הפרברים; מימינו הוא ימצא להקות רוק אמצע הדרך נוסח "מאטצ'בוקס טוונטי" (Matchbox Twenty), שאולי מקבלות קפה, עוגה ומאסאז' על חשבון הבית בביקור השנתי אצל מנהל הבנק, אבל לא מצליחות לכתוב משפט אחד שייחרט בזיכרון הקולקטיבי; מעליו הוא יבחין במטוס קונקורד שמטיס גיבורי עבר גדולים וטובים לחופשת גמלאים במיאמי, ומתחתיו הוא ידרוך על להקות פאנק חמודות כמו בלינק-182 שמסוגלות לתפקד בתוך חבורת ליצני החצר של המלך, לא יותר.

שורשים

ה"וולפלוורס", בהנהגתו של הנסיך הטרי, מצאו באלבומם החדש, "Breach", את הנוסחה הנכונה שמשאירה אותם בשולחן העגול של אבירי המלך צימרמן. הם מכבדים את המסורת והקהל, את ההווה והעתיד ואת אמריקה - מולדת האמיצים, על צדדיה הטובים והרעים. ואכן אלבומם החדש של ג'ייקוב וחבריו הוא הצהרה נאו-קלאסיקנית של חמישה צעירים שמנסים ליישר קו אידיאולוגי-אמנותי עם "הלהקה", לקבל השראה מרוחו החיה של אלביס קוסטלו ו"האטרקשיין", לבצר את מעמדם בוועידה האריסטוקרטית השנתית של הרוק ולהישאר רלוונטים.

דילן כתב אלבום אישי שמשמעויותיו החבויות מספרות על אמריקה של דרכים, בארים, עיירות, דאון טאון ואפ טאון, אלימות, חוק, מוסר ופשע, שחוברים יחדיו לשיח הציבורי שמנהלים מיטב אמני הרוק זה ארבעה עשורים. האלבום מחבר תופי רוק מסורתיים של בום-טראח-בום-בום-טראח, בסים יציבים וגיטרות רוק קלאסי, כשמעל כל אלה חולש הקול הנהדר והמחוספס של ג'ייקוב. למרות המודעות הגבוהה מדי לעצמו, לאמנותו ולשורשיו, הוא לא מתחנף, יודע לכתוב מילים ולחנים אטרקטיביים, וה"וולפלוורס" מצליחים ליצור אי אלו רצועות משובחות, ביניהן, "Letters from the Wasteland" ו"Some Flowers Bloom Dead", שני קטעי רוק אפ-טמפו קלאסיים עם פזמונים סוחפים.

אמצע הדרך

את האלבום הפיק אנדרו סלייטר שעבד עם ה"וולפלוורס" בתחילת דרכם וברזומה שלו רשומים אלבומים של פיונה אפל ומייסי גריי. טי בון ברנט, שהפיק את אלבומם השני והמצליח לא השתתף הפעם וחבל, כי ברנט הוא מפיק מעולה שמצליח בדרך-כלל לעדכן אלבומי רוק קלאסי למוצרים מפתיעים ועדכניים. אולם ג'ייקוב דילן נעזר במייקל פן (האח של שון), כותב שירים וזמר מבצע בעצמו, שעזר לו להפשיט את שיריו ולמצוא את הדרך הנכונה על מנת לנסח את שרצה. אורח מכובד באלבום זה הוא מייק קמפבל, הגיטריסט של תום פטי וחבר וותיק של האב, שמשתתף ברצועות רבות ותורם נגינת גיטרה רבת עוצמה. דילן ג'וניור נשמע באלבום כאחד שמרוצה ממעשיו ומדרכו, וההתרגשות הזו מקלה על אהבת האלבום.

Breach”" הוא אלבום טוב של אמצע הדרך, שברגעיו הגדולים מספק את הסחורה: המנונים המורכבים ממלודיות טובות, תמלילים נוגעים ללב וסאונד כובש, שמצליח לרגש גם את אלו שרכשו זה עתה די.וי.די עם מסך ענק. "Breach" הולך אחורה בזמן, חוצה את אמריקה לרוחבה ואורכה, מחבר רוק שורשי על זרמיו השונים, ובעזרת מראה המיליון דולר של הילד, הוא הולך להזניק אותו לפחות למעמד של סופרסטאר, אולי גיבור תרבות.