שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    נפש למכירה
    איך הפך סיפור מוסר פשוט לכאורה לאחד המיתוסים הגדולים של תרבות המערב? אריאנה מלמד ממשיכה את רשימת הספרים הטובים, והשבוע היא חוזרת לימי האינקוויזיציה, לציד המכשפות ולדוקטור פאוסטוס שמכר את נפשו לשטן

    "האמונה בקיומם של מכשפים ומכשפות היא מעיקריה של הקתוליות, ומי שמתמיד בסירובו שלא להאמין הוא כופר". על המשפט הזה חתומים שני מחברי הבסטסלר הגדול של תחילת המאה, "מלאוס מלפיקארום", או "מקבת המכשפות". סביר להניח ששמעם של האדונים יאקוב שפרנגר והיינריך קרמר לא הגיע עד אוזניכם: בשעתם, די היה להזכירם בלחישה – או לנופף בספר – כדי ששוחרי דעת יחושו בזיעה קרה במורד עמוד השדרה שלהם.
    ה"מקבת" ראה אור ב-1486. זהו מדריך מעשי לאינקוויזיטורים, ובו מידע נרחב על אופני הזיהוי של מכשפות ומכשפים, נוהגיהם השטניים והטיפול בבעייה באמצעות משפט הוגן של הכנסיה, בחסדי שמיים. במשך 250 שנות קיומה של האינקוויזיציה נרצחו בין 600,000 ל-5,000,000 בני אדם באשמת כישוף, אבל גם כשסגרו את האינקוויזיציה המשיכו להעלות אותם על המוקד. האחרונים נפחו את נשמתם באנגליה, בשנות העשרים של המאה ה-18.

    איך עושה מכשפה

    אז כיצד נזהה מכשפה? זה פשוט. הגם שה"מלאוס" נוקט בלשון שווה לזכרים ולנקבות, ברור מאליו שרוב העוסקים בכישוף הן נשים. ראשית, יש סימני זיהוי פיזיים ברורים. שומות, למשל. במיוחד יש להישמר מפני שומה שדומה לפטמה, שכן זהו אות לפטמה השלישית, פרי ברית שנכרתה בין המכשפה לשטן. נשים שמתגוררות בגפן, שמגדלות חתולים, שמתמחות ברפואת עשבים, שקוראות תיגר על הידע הממוסד – כולן כאחת חשודות, ועדות טובה של אנשים טובים – לצורך העניין, כולל פושעים יראי שמיים שבדרך כלל פסולים לעדות במקרים רגילים – יכולה לחרוץ את דינן.
    אם זיהיתם מכשפה, כדאי שתדעו עוד על דרכי פעולתה והסכנה הציבורית הנשקפת הימנה. מכשפות אינן פועלות לבד. הן בנות בריתו הנאמנות של השטן. לרוב, הן מקיימות איתו יחסי מין ביזאריים מפעימים שמתוארים בספר בפירוט מעורר חלחלה, כולל פיסת המידע החשובה, שזרעו של השטן קר כקרח. אבל מתוכו נוצרים אינספור שדים שכבר מאכלסים את העולם וממלאים אותו רוע, ומדיחים ומפתים עוד ועוד מאמינים תמימים להצטרף לחילות השחור, ולפיכך חיסול ממוקד של מכשפות הוא מעשה חסוד שמקנה לבעליו זכות לעולם-הבא שכולו טוב. יש מכשפה בכפר שלכם? מהרו פן תאחרו, ומסרו אותה בבקשה לידיה האמונות של האינקוויזיציה.
    את המכשפה מענים עד שתודה באשמתה: עדים כבר נמצאו לנו, כולל בריות מהוגנות שפירטו, זו אחר זו, כיצד ראו אותה עפה מעל לכפר, עם או בלי מטאטא. מתהוללת עם השטן בבית קברות בחצות ליל ירח, עם או בלי חתול. רוקחת בקלחת שיקוי שטני. מוזרה. שומעת קולות. רוקדת. קוראת בספרים אסורים: ככל שתחושת האיום של הכנסיה בתקופת הרנסנס גוברת, כן עולה מספרם של העולים למוקד, אחרי שעינו אותם עד שהודו והודאתם נתמכה בעדויות מהימנות ביותר.
    ובאותן שנים ממש, האדם המערבי מתחיל להבין כי יש בעולמנו זה פלאות ונצורות שדעתו אינה משגת עדיין, ואלוהים ושלוחיו על פני אדמות מהווים מכשול איום בפני הצמאון, התאווה והתשוקה לידע. אבל האם בכלל מותר לאדם לחקור במופלא ממנו? האם הוא יכול, בכוח רצונו ושכלו בלבד, לפענח את סודות היקום ולהתחרות באלוהות עצמה מבלי להיענש?

    עסקה עם השטן

    המאה ה-16 האמינה שאסור לו. את הביטוי הספרותי הנפלא הראשון לאיסור הזה אנחנו מוצאים במחזה-מוסר, "דוקטור פאוסטוס" שמו, מאת כריסטופר מארלו, פחות או יותר בן תקופתו של שייקספיר.
    העלילה פשוטה עד כאב: דוקטור פאוסטוס התייגע קשות ורכש השכלה גבוהה, ועם זאת נותר וחצי תאוותו בידו. הוא קורא בספרי נסתר, הוא גוהר על נר וגווילים ישנים בלילות, הוא מבקש לדעת את מוצא כל הדברים ותכליתם. השטן שולח אליו את מפיסטופלס שליחו, והשניים מסכמים עסקה: פאוסטוס אכן יזכה להציץ בסודות היקום, ובתמורה – השטן יקבל את נפשו בתום פרק הזמן הנקוב בחוזה. פאוסטוס חותם, ומתחיל בחיים חדשים. בין היתר, פתאום יש לו זמן לחזר אחרי נשים, דבר שנבצר ממנו בעת ששקד על לימודיו, אבל אלו חיזורים עקרים, שכן לשטן הובטח כי פאוסטוס לעולם לא יקים משפחה. ככל שהוא לומד יותר, הוא מתענה יותר בתאוותו – ואז מגיע הזמן להחזיר את החוב. פאוסטוס מנסה להתווכח עם השטן, אבל אנחנו הרי מצפים לסוף הנכון, זה שישיב את סדרי העולם למקומם, ואכן כך קורה. פאוסטוס יורד לשאול, מפיסטופלס צוחק – וצופי התיאטרון שבים הביתה בהחלטה נחושה להתמיד בתפילותיהם ולא להסתבך עם כוחות גדולים מדי. או לפחות, כך ביקשה הכנסייה להאמין.
    "דוקטור פאוסטוס" של מארלו זכה לפופולאריות עצומה בשעתו, ומאנגליה הופץ ברחבי אירופה בעיקר באמצעות חבורות נודדות של שחקנים. המאה ה-16 לא האמינה בהגנה על הקניין הרוחני: עד מהרה נולדות עשרות גרסאות של הסיפור, בשינויים והשמטות ופיתוחים ווריאציות, אבל בכולן נשמר עיקרון מקודש אחד: מי ששואף לדעת הכל, חייב לעבור דרך השטן. מי שכורת ברית עם השטן, ייצלה באש הגהינום.

    ואז בא גתה

    מחברי ה"מקבת" יכולים היו לחכך את כפותיהם בהנאה, איפוא. התשתית הרעיונית שלהם הוכחה כמוצלחת ביותר, ומראה פניהם המזועזעים של הצופים בטרגדיה של דוקטור פאוסטוס יכול היה לשמח לבב אינקוויזיטורים באשר הם.
    אלא שמשרתיה הנאמנים של הכנסיה לקו לעתים בסעיף הדמיון של רוחם. איש לא יכול היה לתאר לעצמו, כי סיפור מוסר פשוט לכאורה יהפוך, ברבות השנים והמאות, לאחד המיתוסים המרכזיים של תרבות המערב.
    זה קרה לא בגלל מחזה אלא בגלל ספר שסירב להיעלם מן התודעה. עלילותיו של דוקטור פאוסטוס נהיו פופולאריות במיוחד בגרמניה. הגרסה הכתובה הראשונה נעדרת מחבר ידוע, והיא הופיעה בשווקים כחוברת פופולארית בשנת 1587. יותר ממאתיים שנה לאחר מכן, ראה אור החלק הראשון של "פאוסט" מאת גתה. ב-1947 ראה אור "דוקטור פאוסטוס" של תומאס מאן. בין לבין, נכתבו עוד עשרות גרסאות בימתיות ומכורכות לסיפור ולפחות שתי אופרות. בין לבין, כבר לא העלו מכשפות על המוקד. רוב בני האדם הפסיקו להאמין בקיומן. רבים אחרים מפקפקים בקיומו של השטן.
    מדוע אם כן מלווה הסיפור הזה את התרבות שלנו שנים כה רבות? מדוע צילו כבד כל-כך, מעיק כל-כך, גם על נשמותיהם של חילונים טהורים בני העידן המודרני? האם ייתכן פאוסטוס בלי שטן, והאם הוא-הוא מקור הרשע שהוביל בסופו של דבר, כפי שטוען תומאס מאן, לעקרונות המטפיזיים של האידאולוגיה הנאצית?
    כדי לנסות ולענות על השאלות הללו, כדאי שנתוודע לאיש שהיה מכשף אמיתי. כן, היו כאלה. שמו אגריפה פון נטסהיים, והוא היה רופא ואלכימאי ופילוסוף ומומחה לקבלה ואיש נרדף. הכנסיה היתה שמחה מאד לשים עליו יד, ואולי אף עשתה זאת: נסיבות מותו אינן ברורות. כיוון שהוא הדמות עליה מבוסס סיפור פאוסטוס הגרמני, נתוודע אליו ואל עלילותיו בשבוע הבא.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים