עניין של תזמון

מינימל קומפקט היו סמי בירנבך (משורר גל חדש ואספן תקליטים), מלכה שפיגל (בסיסטית ושוברת לבבות), רמי פורטיס (פרפורמר מוצלח ווטראן פאנק ישראלי), הגיטריסט ברי סחרוף ומתופף הולנדי מתוק ואח במקצועו, מקס פרנגן. הסיפור של הלהקה – שאותו תוכלו לראות הערב (yes פלוס, 22:00) בסרטו של נתן מנדלבאום, "נשמות גועשות" – הוא אכן סיפור של סאגת הצלחה קטנה כנגד כל הסיכויים.

ראשית, יש לציין כי הסרט, שבהחלט מומלץ לצפייה בגלל נושאו, קרוב יותר ברוחו לכתבה ארוכה ומקיפה על הלהקה. חברי הלהקה ומקורביה מרואיינים ארוכות ומספרים את הסיפור (לעתים עד לעייפה), אבל קשה לחוש את המקומות, המועדונים והדרכים בהם בילו חברי הלהקה במשך קרוב לעשור. יש שימוש נאות בחומרי ארכיון, אבל זה לא תמיד מספק כדי לספר את סיפורה של הלהקה בצורה סינמטוגרפית.

ועדיין, סיפורה של מינימל הוא סיפורה של תקופה. הסיפור של תרבות המועדונים התל-אביבית, מהותו של הגל החדש, הרגע בו המוזיקה הפכה לכלי שמתעד את האדם בייאושו, וההשלמה של האדם עם השתלטות הטכנולוגיה על חייו. בבריטניה הדיכאון קיבל משנה תוקף בשל מעשיה של מגי (תאצ'ר), שפלשה לפוקלנד, ריסקה את האיגודים המקצועיים, וניהלה כלכלה ימנית חייתית, והעולם, שעקב אחר הנעשה שם, הגיב לאירועים בחגיגת דיכאון ובמוזיקה אפלה, שתסווג במהרה כניו-וייב, ושתמצא לעצמה ביטוי מגוון במקומות שונים.

מינימל קומפקט הייתה להקה שנהנתה מחוסר המקצועיות של חבריה. היא ניחנה במתופף שהפך את בעיות הקצב שלו למקצבים בפני עצמם; בסיסטית שניפקה כוח מנגינה מינימליסטית ומוגבלת; וגיטריסט קצב שרצה להיות זמר (פורטיס). אולם היה להם מקום באווירה של העשה-זאת-בעצמך של תקופת הגל החדש, שהעדיפה סאונד ומלל על עושר מלודי. במובן זה מינימל הייתה מושלמת לתקופתה. בירנבך הביא תמלילים פוסט-מודרני, שעסקו באדם, בניכור, בחברה ובטכנולוגיה; פורטיס תרם דרייב פנומנלי להופעות; למלכה, שבתחילה לא ידעה לנגן, היה סקס-אפיל וסטייל; וברי החזיק מוזיקלית את כל העסק.

ללכת בשביל לחזור

הסרט מתאר לפרטי פרטים את תהליך הקמת הלהקה - שבשיאה היתה אף נערצת על-ידי הבמאי הגרמני וים ונדרס - המתחים הרגשיים, מעצר הקוקאין של סחרוף בישראל, התמקצעותה של הלהקה, עשיית התקליטים והכללת המוטיבים המזרחיים שבהם, הקרע החברתי בעקבות התאהבותה של מלכה שפיגל במפיק קולין ניומן, איש להקת Wire, וחוסר המזל והפספוס בכל הקשור לכיבוש אנגליה ואמריקה. לצד הכישרון היה להם מזל מטורף וטיימינג מוצלח, וזה גם המון: הלהקה עזבה את הארץ ונחתה באמסטרדם בקיץ 80' ללא כיוון ויעד, אבל היא התאקלמה בבית מגורים משותף, בו הרבתה לעשות מוזיקה. לאחר רומנים כפולים של מלכה שפיגל עם פורטיס וסחרוף, שכלל צעקות, עזיבות וכו', שאילצו את פורטיס לחזור לארץ למשך שנתיים, ההצלחה הגיעה מהר למדי, בשל יתרונותיהם האנושיים של חברי הלהקה, והקשר עם דיק פולאק, איש חברת Crammed.

למרות שהסרט מנסה להציג את סיפור הלהקה כפספוס, סביר להניח שהלהקה באמת הגיעה למיצוי היכולת שלה בסוף שנות השמונים. הסצנה עמדה להשתנות ממועדונים אפלים לערבי רייב, מחגיגות דיכאון למעוררים כימיקליים, ועוד רגע עתידה לפרוץ הסצינה הגדולה של מנצ'סטר. ספק אם לשירת הניו-וייב האפלה של בירנבך היה מקום בכל המטמורפוזה שפקדה את עולם הפופ, וקשה להאמין שהם היו חודרים לאמריקה – בתקופה בה הפיקסיז וסוניק יות' הם האלוהים.

מה שכן, למינימל, בדיעבד, הייתה השפעה עצומה על המוזיקה הישראלית. בעיקר כי השהות של פורטיס וסחרוף באירופה אפשרה הזרקת דם חדש לצליל הישראלי שעה שאלה חזרו לארץ. את "סיפורים מהקופסה" למשל, לא הפיק מפיק בעל שם, אלא סחרוף עצמו לאחר עשר שנות אימון, הופעות והתנסות באירופה, וגם פורטיס השכיל לשכלל את הפרפורמנס המדהים שלו. על רקע "רק בן-אדם" של שלום חנוך ו"חום יולי-אוגוסט" של שלמה ארצי, מזל שהיה לנו אאוטסיידרים כאלה, שנענעו את הסירה של המוזיקה הישראלית.