עד התהום. הפעם באמת

בימים בהם כל אדם עשירי בישראל הוא מובטל, אני מניח שצריך מידה לא מבוטלת של פינוק, כדי לוותר על משרה. ובכל זאת, הרהור כזה עלה בי בימים האחרונים. לעתים, בחיים המקצועיים, יש משימות שפשוט קשה לעמוד בהן. ההאזנה לתקליטה החדש של דנה ברגר, תוך כדי תנועה, היא אחת מהן.

נכון, ישנם דברים קשים יותר, אבל לעתים זקוק אדם לקצת רחמים עצמיים. בעולם כמו שלי, העמוס בנשים הפכפכות, חתולים שוברי צלחות חרסינה וצמיגי רכב מתפוצצים, כל מה שביקשתי היה מעט נחמה מוזיקלית, כדי להשיב במעט את נפשי מצרות היום-יום. ומה מר ואיום היה גורלי, שדווקא בשבוע לא קל זה, קיבלתי לידי את אלבומה החדש של ברגר.

ראשית יש להבהיר דבר מה: בניגוד למקובל לחשוב, אני בפרט ומבקרי מוזיקה בכלל, מעדיפים לכתוב ביקורות טובות. זה הרבה יותר נעים לשבח מלהעליב, ואף אחד לא שולח לך מיילים מאיימים או תגובות נאצה. אבל לעתים, אין ברירה, המוזיקה פשוט מכריחה אותך.

ילדותי ומתחנחן

ברגר, לשעבר נערת רוק פוטנציאלית, עברה מסלול מדהים מפוסטר בלונדיני, למושא הערצה טלוויזיוני, לחיית במה, לכוכבת על - וכעת לגלגולה החדש: דודה מעצבנת ובכיינית. גרסה רכרוכית של קארי מ"סקס בעיר הגדולה". התקליט החדש שלה כולו בכי, נהייה, קינה, שברון, טענות ומענות - והכל מוגש בקול מתפנק, מתפתל, ילדותי ומתחנחן. המאזין האומלל משתוקק לשמוע רגע אחד של שירה צלולה, של קול נקי - אבל מקבל רק מנות גדושות של יבבות קורעות עור תוף, ולא מהזן של ניק קייב או ג'ניס ג'ופלין, אלא בסגנון שמזכיר יותר את אסתר עופרים עושה חיקוי של אבי ביטר. וזה לא שברגר לא יכולה אחרת. "שקט" של להקת בלאגן היה ונשאר אחד השירים היפים שנכתבו כאן. אני אפילו שייך לקהל שחיבב למדי את "עד הקצה" ולהיטיה מהאלבום הקודם. אבל הפעם כל החן נעלם, ונשארה רק הנודניקיות.

ומה כל כך גרוע פה חוץ מהשירה? קודם כל הטקסטים, שלא פוסחים על אף קלישאה. כולל "כל פרידה היא מוות קטן", או "הכל עובר, הכל עובר, זה מתחלף כמו העונות, הזמן זורם עם הדמעות". זה נמשך בלחנים, שלא מצליחים לכבוש או לסחוף. זה לא נגמר גם בסאונד הממחזר לעייפה את התקליט הקודם. זה נמשך בנגינה המשעממת, שלא תורמת דבר. מה שכן, העטיפה נחמדה.

שני השירים שהקהל נחשף אליהם עד כה, "תוך כדי תנועה" ו"בא והולך", היו הטובים בתקליט. שאר תשעת השירים יוצרים תמונה קשה, של זמרת כשרונית שאיבדה את הדרך, ושלאף אחד לא היה אומץ להגיד לה לעצור. ברגר, וזה כבר ברור, זקוקה לכוחות יצירתיים נוספים לצידה, דוגמת ערן צור או יובל מסנר מפעם, או ורד קלפטר. התרומה של עופר מאירי, המפיק, פשוט לא מספיקה.

יש להניח שלמרות כל הדברים האלה, התקליט יימכר היטב. לכל הקונים אני מאחל הנאה והאזנה נעימה ושאף אחד מכם לא יסכים איתי.