משחק החיים, הסצינה הגנוזה

(סיגל אבין, תסריטאית "משחק החיים", עומדת במרכז החדר בז'קט מחויט, נראית אובדת-עצות. נפתחת הדלת. נכנס רענן, מבקר טלוויזיה. הוא חמוד וגופו שרירי).

רענן: "סיגל, כנראה שלא הבנת עד כמה אני אוהב שמניחים לי לנפשי ולא מאלצים אותי לצפות בטלנובלה ישראלית נוספת רדומה כמרמיטה ופלסטית כנשמתה של מורן אייזנשטיין".

סיגל: "אבל רענן, זוהי טלנובלה. אתה מוכרח להבין. יותר מזה: אתה מוכרח לחזור עוד חמש פעמים על מה שאמרת כרגע ולשלב בדבריך לפחות ביטוי אנאכרוניסטי אחד כדי שנוכל לסיים את הסצינה".

רענן: "אבל סיגל, כל הדמויות הנשיות שלך נוצקו בדמותה הביצ'ית של אקסתי הזועפת, רק עם מלתחה מגוחכת, וכל הגברים הם סמרטוטים בעלי יכולת תנועה סבירה יחסית לאורגניזמים ממשפחת הרכיכות. כמות הדמויות תספיק ליישוב הנגב בצפיפות נאה, והדיאלוגים נשמעים כאילו הוקלטו כולם במהלך ארוחת צהריים דמיונית בין גליה אלבין, אילנה אביטל ויובל כספין".

סיגל: "אבל רענן, תבין: אתה מוכרח לעמוד כאן מולי בפוזיציה לגמרי לא-טבעית ולהמשיך לדבר עוד ארבע דקות כדי שנוכל לחתוך לסצינה הבאה".

רענן: "אני מוכרח לציין שבכל הפרק הראשון של 'משחק החיים', רק דבר אחד עניין אותי: ההצגה שהכניסה את התיאטרון לצרות, 'סופה של תקווה', כן? היא נשמעת מעניינת הרבה יותר מהסידרה, ההצגה הזו. מיהי תקווה? מה היה סופה?"

סיגל: "די להתחכם. ככה לא נגיע לסוף. אתה רוצה להגיד לי שלא נהנית מ'משחק החיים'?"

רענן: "לא נהניתי מ'משחק החיים'. אבל לא באשמתך, סיגל. את עושה עבודה מקצועית לסוגך. זו הז'אנר אשם. הוא בגד בי עם חצי מאוכלוסיית ישראל, והוא ממשיך בזה!".

סיגל: "או. סוף סוף. אנחנו מתקדמים. עוד פעמיים וזהו. אז רענן, לא נהנית מ'משחק החיים'?"

רענן: "משך 45 דקות שלמות".

סיגל: "עוד פעם אחת וגמרנו. מה שאתה אומר לי בעצם, רענן, זה ש'משחק החיים' לא בשבילך?"

רענן: "תביני, סיגל, ממש לא בא לי לראות את 'משחק החיים'".

סיגל: "נו, הנה. אמרנו את זה תשע פעמים, אפשר לחתוך לסצינה הבאה. היה כל כך קשה?"

"נשמות גועשות", יס+, 22:00

פעם אחת בלבד היתה ישראל רצינית בקשר להשתלבות במרחב הפופ העולמי יותר מאשר התנפחות הווריד השנתית במצחנו סביב הסוגיה מה ומי לשלוח לאירוויזיון. זה קרה עם "מינימל קומפקט", ונדרש שילוב כשרונותיהם הבוסריים של פורטיס, סחרוף, מלכה שפיגל וסמי בירנבך, יחד עם הסבלנות, המגורים זה בתוך ורידיו של זה, פיתוח החיסון הלא-טבעי לישראלי בחורף האירופאי וניקוז כל הרעלים הנלווים לתוך המוזיקה על מנת שזה יעבוד. זה עבד, לפחות בתחילת-אמצע שנות השמונים.

"נשמות גועשות", סרט ארוך מדי, מצולם היטב, כרונולוגי ומפורט להפליא, היה תפילת אשכבה מאוחרת וראויה ללהקה. הוא מושלם עבור מי שהיו מאוהבים בלהקה בזמן אמיתי – ויוצר הסרט, נתן מנלדבאום, אינו מכחיש את הערצתו – ועבור מי שזקוקים למבוא מקיף לסיפור "מינימל קומפקט".

סיפורים של להקה; הריבים על הנערה (פורטיס וסחרוף), מעצר סמים אחד ארוך מדי (סחרוף), מפיק בכיר המתאהב בנערה (קולין ניומן), מסעי הופעות, נטישות, שבירות, הצלחה. והכל דובר עברית. היה סיפור כזה. מנלדבאום ארז אותו בכישרון – גם אם עורך מעט קל יותר על מקש ה-Delete ופחות קשור רגשית ל"מינימל" יכול היה להיטיב עם הסרט. בסוף יצאנו עם געגועים למשהו שאחרי הכל, טוב שנגמר. אנחנו צריכים את פורטיס וסחרוף קרובים לאולם ההופעות ואולפן ההקלטות הסמוכים למקום מגורינו.