פמלה אנדרסון. מתאים לי

אני מחבב מאד את הסדרות של פמלה אנדרסון. ולא, חלילה, בגלל השדיים. למרות השדיים. משונה ככל שתיראה ההצהרה הבאה, אני סבור שהאישה עושה טלוויזיה טובה. לסוגה, חשוב להדגיש, לסוגה. טלוויזיה בידורית להמונים וכו', מייד ניכנס לפרטים, אבל קודם רציתי להדגיש שאתם, כמובן, חופשיים לצפות בה בגלל החזה הענק. גם זה סבבה.

קודם כל, קצת רקע

ארבע העונות של "VIP" שודרו בארה"ב בסינדיקציה – שידור מקביל במספר רב של תחנות מקומיות. תכניות הסינדיקציה בארה"ב פונות למכנה משותף רחב ככל האפשר, אם להתנסח בעדינות. שתי תכניות הסינדיקציה המובילות הן לרוב "גלגל המזל" ו"ג'פרדי". תכניות אחרות שמככבות הן "אופרה ווינפרי", "השופטת ג'ודי", "בית משפט לגירושין" ושידורים חוזרים של הסדרות המוכרות מהרשתות הגדולות ("חברים", "סיינפלד" וכו'). נתוני הרייטינג שלהן, אגב, נמוכים באופן משמעותי מאלו של הרשתות הגדולות. המטרה היא להביא את הקהל המקומי למסך, ולשלוח אותו לסוחר המכוניות/ למסעדה/ למספרה הקרובה לביתו. עכשיו, כשהציפיות האמנותיות מ-"VIP" התעמעמו, אפשר לספר את עלילת הפרק הראשון.

ואלרי איירונס (פמלה אנדרסון) עובדת בדוכן נקניקיות. ברכות, אגב, למעצב התפאורה שיצר דוכן שהוא בעצם אייקון תרבות – נקניקיה בולטת מבעד לשתי קצוות לחמנייה מעוגלים, עם נוזל צהוב שנשפך (לנוחיותכם, תמונה מימין). אז איירונס עובדת שם עם חברה, ופתאום מגיע כוכב הוליוודי. היא מזמינה אותו לנקניקיה, הוא מזמין אותה לדייט – לפרמיירת הסרט החדש שלו. סיפור סינדרלה. אלא שבמהלך הצעידה על השטיח האדום מופיע מאחור מתנקש עם אקדח שרוצה לחסל את הכוכב. הכוכב מתחבא מאחורי ואלרי, והמתנקש מוכנע בזכות חבטות מתיקה הקטון של ואלרי. אם רק, באותו יום ארור בנובמבר, הייתה פמלה פוסעת על המדרגות, אולי עדיין היו קוראים למקום כיכר מלכי ישראל. כשהוא נשאל על ידי התקשורת, מסביר הכוכב הפחדן שהוא לא "התחבא" ושאיירונס היא בעצם שומרת הראש שלו. כוכבת נולדת - ואלרי זוכה לתהילת עולם ולדיווחים בכל מהדורות החדשות, כולל בגרמנית, שמנפחות את הסיפור ("על פי השמועות היא גם המאבטחת של טום קרוז").

בינתיים, במקום אחר, מתמודדים שלושה מאבטחים מקצועיים עם החובות שהוריש להם הבוס הקודם, שברח משלטונות מס ההכנסה. הבעיה היא שהמנוול היה סלבריטי, ושמו וסיסמתו מתכנית הטלוויזיה הישנה ("הגיע הזמן לשלם, פרחח") משכו לקוחות. עכשיו הם צריכים סלבריטי חדש. ואלרי איירונס – המאבטחת המפורסמת הטרייה - היא הפתרון האולטימטיבי, והם שולפים אותה מדוכן הנקניקיות כדי שתעמוד – פיקטיבית – בראש החברה. "תעשי מלא כסף, ואנחנו נטפל בעבודה", כך מבטיחים לה. היא, כמובן, מסכימה. לא נספר לכם פרטים מדויקים על התרחשויות הפרק הראשון כדי לא לקלקל את המתח.

משחק לוהט

במקום ללכת לאיזה ניסן נתיב, פמלה אנדרסון הלכה לקליניקה הקרובה לביתה. משחק, איך לומר, איננו הצד החזק שלה. בעונה השנייה, למשל, היא מצילה את ג'יי לנו כשהיא מפרקת פצצה שהוטמנה באולפן. אנדרסון רצה החוצה, משליכה את הפצצה, יש קצת אש, והיא חוזרת – שמלתה מפויחת – עם צליעה שהייתה גורמת לצחוק בלתי נשלט גם אצל האורטופד הכי פראייר בחר"פ. גם יתר השחקנים אינם מסכנים את ג'יימס גנדולפיני ("הסופרנוס") או את מייקל צ'יקלס ("המגן"), זוכי ה"אמי" האחרונים. אז למה זה עובד? אם נתעלם לרגע מהסיבות המובנות מאליהן (כן, חבר'ה, צמד הסיבות. יופי) - הרי שישנו חוט מודעות עצמית השזור לאורך כל הסדרה, והמאפשר לצופה להתייחס לסדרה כאל דבילית באופן מוצהר. מאותו רגע, הכל כמו פאזל 1000 חלקים שיושב מצוין.

דוגמאות אינספור ניתן למצוא באמצעי המבע המגוחכים של התכנית: למשל "סיוט הנקניקיות" של פמלה מהסצינה השנייה, בה היא זועקת "נקניקיות, נקניקיות" – עם מצלמה רועדת, מוזיקה-כאילו-מפחידה ותזמון עריכה מחורבן. וזו רק סצינה אחת מני רבות. אבל ברגע שמבינים שמדובר בפארודיה, הדברים נראים אחרת לגמרי. מטרתה אינה יצירת מתח, אלא צחוקים. חיזוקים נוספים אפשר למצוא בשיחות המתנהלות בשילוב גֶגים אוויליים, ובאפיון הדמויות. כוכב הקולנוע, למשל, טיפש ופחדן בצורה יוצאת דופן – ללא שום רבדים נוספים. כך גם האיש הרע של הפרק הראשון, מנהיג קבוצה מחתרתית שיורה על בובות קרטון של פמלה ומשאיר את פניה שלמים למדי, אבל מחורר את שדיה. איזה איש רע. ואם לחורר את שדיה של אנדרסון זה לא מודעות עצמית, מה כן?

ובכל זאת, ייתכן שהשורות הללו לא מחוברות למציאות ויוצרי הסדרה משוכנעים שהם עשו את הטלוויזיה החדשנית ביותר עלי אדמות. אבל למי אכפת? אם אתם רוצים לספק לעצמכם אליבי, תדבקו בתיאוריה שלי.

אז למה בעצם?

טלוויזיה יכולה להיות אמנות משמעותית לא פחות מקולנוע ("הסופרנוס"), אבל בדרך כלל היא פשוט בידור להמונים. כמו תשחץ, כמו הרומן הרומנטי, כמו כנסת ישראל. ויש להודות: פה ושם, זה די מהנה לראות את העולם בשחור ולבן, לדעת שהטובים ינצחו, לשטוף את העיניים באנשים יפים, כולל זוג שדיים שהיה גורם לדוד המלך לקפוץ לראות מה העניינים על הגג של המשתזפת. אדגיש, כמו שכבר אמרתי, שאני צופה רק בגלל שתי הסיבות הראשונות.

קפיצת המדרגה של פמלה בהשוואה ל"משמר המפרץ" היא המודעות העצמית הגבוהה של התכנית. אם "משמר המפרץ" הייתה דרמה, פה מדובר בקומדיה. לא מדובר בסדרה שתשוקתכם לצפות בה תוביל אתכם לשקר לגרושתכם ביום בו אתם אמורים לפגוש את הילד, ובכל זאת, אם אתם כבר נמצאים מול הטלוויזיה במצב הרוח הנכון, יש מצב להעביר 45 דקות של בריין-מאסאז'. זו איננה מאסט-סי-טי-וי, אבל אם לא תהיו סנובים תזכו ב"סבבה-סי-טי-וי". אחרי זה תקראו ספר.