כאילו בלעה אותם האדמה
ב- 19 בנובמבר המריא אדר נאמן לארצות הברית, כדי לפגוש את חברו, בן ברגר; שני הצעירים, תושבי ראשון לציון, תקליטנים מלאי אמביציה ושמחת חיים, היו בדרכם לדירה בלאס וגאס, אליה לא הגיעו מעולם; מכוניתם נמצאה נטושה בעיר ובה כל רכושם; עקבותיהם נעלמו, כאילו בלעה אותם האדמה; סילבי, אימו של אדר, ויוהנה, אימו של בן, המריאו לארה"ב כדי לפענח את התעלומה; האבות נותרו בארץ, מטלטלים בין יאוש לתקווה, "עיזרו לנו להחזיר את הבנים"
"אני רוצה לחבק את הבן שלי זה מה שאני מבקשת, לאסוף אותו אלי. על הגרוע ביותר אני לא יכולה לדבר. לא רוצה לדבר", מתייפחת סילבי נאמן, אמו של אדר, שנעלם עם חברו בן ברגר לפני חודשיים וחצי בלאס וגאס בנסיבות מסתוריות ומוזרות. מזה חודש שוהה סילבי בארצות הברית יחד עם אמו של בן, יוהנה ברגר. שתי האמהות נואשו מהסיכוי שמשטרת לאס וגאס למודת ההיעלמויות (17 אלף נעדרים בשנה), תפתח שוב את תיק החקירה. השתיים מנסות לגייס תרומות מהקהילה היהודית למימון חוקר פרטי, שיפענח את התעלומה.
את מאמינה שאדר בחיים?
"אני מתנדנדת בין יאוש לתקווה. אני נצמדת לתקווה אבל ברגע של אמת אני פוחדת, כי לא מתקבל על הדעת שילד לא יוצר קשר. באמריקה קשה להם להבין את הקשר האינטנסיבי שלנו עם הילדים. אני נמצאת במצב נוראי של חוסר אונים. הסיוט הכי גדול שיכול לקרות לאדם הוא, שהילד שלו נעלם ואיש לא מחפש אותו".
האבות מעדיפים אף הם להדחיק את התרחיש הגרוע. אוריאל נאמן מספר שוב ושוב את העובדות, מקפיד לדבר בזמן הווה, נימת דבריו יבשה ועניינית. אביו של בן, מוני ורצברגר, פותח קצת יותר את שערי ליבו: "אני חושב על הגרוע ביותר. חטיפה, רצח במהלך שוד. אני מכיר את הבן שלי, היינו מדברים כל יומיים, ברור לי שקרה משהו רציני".
איך אתה מרגיש?
"מתוסכל, אין יותר גרוע מזה. אני בודד, תקוע בארץ לבד, לא רואה אור בקצה המנהרה. אישתי שם ואני כאן ושנינו מרגישים שאין תקווה. המצב הזה יותר גרוע ממחלה קשה, ממוות בתאונת דרכים או פיגוע. אתה לא יודע מה קרה. אם הוא חי, איפה הוא? אם הוא מת, איפה הגופה שלו? חוסר האכפתיות של האמריקאים הורגת אותי".
שתי משפחות בסירה אחת חייהן של שתי המשפחות, ורצברגר ונאמן, נעצרו מלכת ביום בו נעלמו אדר ובן. רגע שהוקפא ומסרב להפשיר. ארצות הברית, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הפכה עבורן לתרחיש שכולו סיוט. שני צעירים ישראלים בני 25, תקליטנים מלאי שמחת חיים ותשוקה להצליח ולהצטיין בתחומם, נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. משהו קרה להם בדרך המדברית המתפתלת מלוס אנג'לס ללאס וגאס. התסריט ברור, יש סיפור מסגרת, רק התוכן נעדר, ואת מקומו תופסים סימני שאלה וכתובת אדומה וברורה על הקיר: כרטיסי האשראי שלהם נגנבו והיה נסיון לבצע בהם רכישות, הטלפון הסלולרי נעלם ומכונית השברולט נמצאה נטושה עם המפתחות בתוכה. ברכב נמצאו כל חפציהם האישיים, כולל מחשב נייד ומאות תקליטים ודיסקים יקרי ערך, שהיו כרטיס הביקור שלהם בעולם התקליטנות. רק הכסף המזומן נעלם. בלאס וגאס, עיר ההימורים והחטאים, היעלמות כזו היא עניין שבשגרה, והאטימות והאדישות של המשטרה מחדדים ביתר שאת את זעקתם של המשפחות. הימים נוקפים, וכל יום שחולף מרחיק את התקווה. בינתיים גם הכסף אוזל וחוסר הוודאות הופך לבועה גדולה, שבה מתנהלות שתי משפחות, שלא הכירו זו את זו, והתחברו בנסיבות הטראגיות. סילבי נאמן: "אני לא מאחלת לאף הורה בעולם לעבור את מה שאנחנו עוברים. אני עומדת להתפוצץ. בכל מקום סוגרים בפנינו דלתות. במשטרה נורא מנומסים ומביעים נכונות, אבל טוענים שידיהם כבולות. בימים הראשונים רצינו מיד לעלות על מטוס ולבוא, אבל סמכנו על המשטרה ועל החוקרים הפרטיים. עכשיו אנחנו מבינים שאין לנו על מי לסמוך, רק על עצמנו".
שני בני טובים עם שאיפות גדולות בן ברגר ואדר נאמן, הכירו בבית הספר התיכון 'עמית עמל' בראשון לציון ולמדו אלקטרוניקה ומחשבים באותה שכבה. המוזיקה האלקטרונית, תחביבם המשותף, הולידה חברות אמיצה. בשנים האחרונות הפכו לדי.ג'ייז מוכרים בסצינת חיי הלילה התל אביבית ותקלטו במועדונים כמו הפאצ'ה והאומן 17 בירושלים. חברים מתארים אותם כצעירים אנרגטים שאהבו לרקוד, לבלות ולצחוק. אסי קוז'אק, חבר קרוב של אדר ודי.ג'יי קבוע באומן 17 מנסה להבין מה קרה. "הוא ילד טוב, מאד נאיבי, בלי טיפה של רוע. אני לא רואה אותו בשום צורה מסתבך עם אנשים פליליים. אולי הוא נקלע לצרה שלא היתה קשורה אליו. מתוך ההיכרות העמוקה שלי אתו אין סיכוי שהוא ייעלם מרצונו. ברור לי שקרה משהו וצריך לעשות משהו כדי לדעת מה קרה. אנחנו עושים מסיבה ביום ראשון בקולנוע זמיר בתל אביב, כל מי שרוצה מוזמן לתרום 40 שקל בכניסה. אנחנו רוצים לעורר צעקה כדי שמישהו יזיז את העניינים". משפחתו של בן ברגר (שנולד תחת השם ברנרד ורצברגר), עלתה מרומניה בשנות התשעים. אביו, מוני, טכנאי מזון, עבד במשך עשר שנים כמנהל שיווק בחברת תה פומפדור שנסגרה לפני שמונה חודשים. מאז הוא מנסה את מזלו בעבודות שונות. בימים אלה הוא מחוסר עבודה. גם אישתו יוהנה, שעבדה בחברת דיאדורה, פוטרה לאחרונה, בינתיים היא מובטלת. בתם ביאטריס לומדת שנה שישית רפואת שיניים ברומניה. "בשנה האחרונה אני על הפנים מבחינה רגשית ופיזית, ופתאום נפל עלינו משהו שאני לא יודע איך להגדיר אותו", אומר האב. לבני הזוג נאמן שלושה ילדים. אדר, 25, עומר 18. משפחתו של אדר ידועה בראשון לציון. אמו, סילבי, היא הכוריאוגרפית של להקת המחול המקומית ומורה לחינוך גופני. אביו, אוריאל, פיזיותרפיסט של קבוצות כדורגל. השניים ארגנו מופע של להקת המחול, שכל הכנסותיו יועדו למימון עלות החוקרים הפרטיים, שאולי יתנו מענה לשאלה שלא מרפה: לאן נעלמו בן ואדר?
שתי שיחות טלפון אוריאל נאמן, גבר רזה באמצע שנות הארבעים, יושב בסלון המטופח בקוטג' המשפחתי בראשון לציון, מעשן סיגריות בעצבנות ועונה בקוצה רוח לטלפון שלא מפסיק לצלצל. הוא מספר את סיפור היעלמותם של הבנים, נאחז בשינון הפרטים המדוייקים, כדי לא לפרוץ בבכי, לא להישבר. בן ואדר שמרו על קשר מצוין גם בתקופת השירות הצבאי ולאחריו. "אדר שמר על קשר עם בן, שעבד בלאס וגאס, והחליט להצטרף אליו. הוא עזב את הארץ ב- 18 בנובמבר והודיע לנו שהוא מתכוון להישאר שם חצי שנה. הוא שכר חדר במנהטן, היה מספר ימים אצל קרובי משפחה ונפגש עם חברים שהכיר בארץ. ב- 29 בנובמבר הוא טס ללוס אנג'לס, ומשם אמור היה להגיע לבן, בלאס וגאס. הוא ביקש ממני למכור את האוטו שלו וכתב לנו שהוא מרוצה". אדר ובן היו בקשר טלפוני עם חברים ועם ההורים. "היינו ביחסים קרובים וחמים", אומר מוני וורצברגר, "כל דבר הוא סיפר לנו. איזה סינטיסייזר הוא קנה ואיזו מכונית, איפה שכר דירה ואיזה מוזיקה הוא מתכוון לערוך לאיזה סרט שהתחיל לעבוד בו. אישתי ביקרה אותו בארצות הברית, הכירה את החברים שלו והתרשמה בצורה חיובית ממסלול החיים שבחר לעצמו. בשיחה האחרונה אתו הוא סיפר לנו שאדר יגיע אליו, שיש להם שתי מסיבות בלוס אנג'לס ולאחר מכן הם יעברו ללאס וגאס, שם סידר לאדר דירה. לדירה הזו הם אף פעם לא הגיעו. משהו קרה להם בדרך". סילבי משחזרת את השיחה האחרונה שוב ושוב, מנסה לדלות פרטים נוספים מנבכי זכרונה. "אדר הגיע כמתוכנן ב- 29 בנובמבר לשדה התעופה בלוס אנג'לס והבטיח להתקשר כשינחת. הוא יספר לי שהיום הערב הם הולכים לתקלט במסיבה. אמרתי, 'יופי, ומהיום אתה דואג להתקשר אלי כל יום כי אנחנו טסים לפריז עם להקת הילולים לסיבוב הופעות'. "מאז שהוא נסע דיברנו פעם ביום ולפעמים פעמיים. עברו יומיים והוא לא התקשר. התקשרתי ולא היתה תשובה. נכנסתי לטירוף והתקשרתי כל כמה דקות. באחת הפעמים ענה בחור צעיר עם מבטא היספני וכשביקשתי את אדר, הוא אמר שהוא היה עם עוד מישהו ושניהם יחזרו בעוד חצי שעה. ביקשתי ממנו שברגע שהם יחזרו שאחד מהם יתקשר לאמא דחוף. המשכתי להתקשר, השארתי אלפי הודעות במשיבון עד ארבע בבוקר. אז נאלצתי לנסוע לשדה התעופה. כשנחתנו, הבת שלי כתבה לי שהיה טלפון מאד מוזר". רונה, שמאז נסיעתו של אחיה מבלה בחדרו בכל שעות הפנאי שלה, מספרת: "בשבע בבוקר התקשרו, הייתי ערה. סגנון הדיבור של הבחורה נשמע אמריקני כזה. היא אמרה לי, אדר שולח לך הפתעה. איזה הפתעה הוא כבר יכול לשלוח לי?". במקביל, שלח האח האמצעי עומר מספר פעמים מייל לתיבת הדואר שלו והמייל חזר. בסלולרי לא היתה תשובה. סילבי ואוריאל חזרו מפאריז והחליטו לחפש סימנים באמצעות כרטיס האשראי. בשלב זה התברר להם שבשלושה בדצמבר נעשה נסיון להשתמש בכרטיס האשראי של אדר בכל-בו גדול בלאס וגאס, ברכישה של 8,200 דולר, שנחסמה על ידי החברה. "לא יכול להיות שאדר ניסה למשוך כל כך הרבה כסף, כי הוא ידע שאין לו סכומים כאלה, ואז עוד לא מכרתי את האוטו", אומר אוריאל. שעה לאחר מכן נעשה נסיון נוסף עם אותו כרטיס, בחנות בגדים בעיר, בסך 400 דולר. גם כאן נחסם הכרטיס. כעבור כמה שעות נעשתה רכישה נוספת, הפעם עם כרטיס המסטרקארד של אדר, בסך 400 דולר שהצליחה. המשפחות הצליחו להשיג את שובר החתימה וטוענות שהחתימה של אדר וזוייפת. שעתיים לאחר מכן נעשה שימוש נוסף בכרטיס במסעדה יוקרתית במרכז לאס וגאס. סילבי הגישה תלונה במשטרה על השימוש בכרטיסי האשראי. ביום בו בוצעו הרכישות, קיבלו שתי המשפחות בארץ את שיחת הטלפון המסתורית. ההבטחה המצמררת לקבל הפתעה מהבנים, היתה נדבך נוסף באווירת המסתורין האופפת את הפרשה. התחושה שמשהו נורא קרה להם התחזקה לאחר מציאת מכונית השברולט על כל תכולת חפציהם האישיים, למעט הכסף המזומן. זה השלב שבו נפגשות שתי המשפחות.
אין דם, אין קייס למרות כל סימני השאלה, המשיכה משטרת לאס וגאס לטעון כי הנעדרים לא רוצים קשר מרצונם. אוריאל: "אם משרד החוץ היה עושה כל מה שהוא יכול, הכל היה שונה. לקח לנו הרבה זמן להגיע למי שצריך. העבירו אותנו מאחד לשני. זה נורא לגלות שאתה תורם למדינה, מייצג אותה בכבוד, וכשאתה צריך עזרה אף אחד לא עוזר". במשרד החוץ מסבירים שהאמהות מקבלות סיוע מהקונסול יהושע אביגדור. משרד החוץ עושה את כל המאמצים לאתר את השניים ,האינטרפול והמשטרה הפדרלית מעורבים בעניין, אבל צריך לזכור שארצות הברית היא מדינת חוק והקונסול פועל בהתאם לחוק. באשר לפניות, הן טופלו מיד. שתי המשפחות שכרו גם חוקרים פרטיים, שהתגלו, לדבריהם, כ"שרלטנים שאין להם אלוהים". החוקרים הפרטיים תרמו לא מעט לכיוון החקירה של המשטרה המקומית כשציינו שיש להם עדויות של אנשים שראו אותם בלאס וגאס. "ממצאי החוקרים חיזקו את החלטת המשטרה להפסיק לחקור בפרשה. בדקנו את העדויות ויש לי הרגשה שהן לא אמינות, בלשון המעטה", אומר נאמן. החוקרים פוטרו, המשפחות שכרו חוקרים נוספים, אף הם פוטרו מסיבות של חוסר אמינות. כיום נמצא חוקר חדש לפרשה, אך זה לא מוכן להתחיל לחקור עד שלא יקבל מקדמה. לפני כחודש, לאחר שהמשפחות נואשו מטיפול הרשויות, האמהות, סילבי נאמן ויוהנה ורצברגר, טסו לארצות הברית. בתחילת הדרך בדקו את העדויות החוקרים הפרטיים והתרוצצו ממקום למקום. במקביל ניסו לחדש את החקירה. גם ניסיון זה לא צלח. היום, לטענתן, הן מפוכחות יותר. מה קרה בארצות הברית בחודש שאתן שם? סילבי: "במשך ארבע שבועות ניסינו לשכנע את הרשויות שיש כאן משהו פלילי, אבל הבנו שאף אחד לא יכול לעזור. סגן הקונסול יהושע אביגדור ואישתו דליה חובקים אותנו באהבה גדולה, מסייעים בכל מה שאפשר ודואגים בצורה חסרת גבולות, אבל בתכל'ס הם לא יכולים לעזור. לנו קשה להבין את החוקים האלה. ברגע שאין עבירה פלילית, אין דם, אין קייס". בינתיים מנסות האימהות לגייס תרומות בקרב הקהילה היהודית בארצות הברית. "אנחנו מנסות ליצור קשר טלפוני עם בתי כנסת, עם קהילות יהודיות, נפגשות עם אנשים חשובים ובעלי אמצעים ומנסות לשכנע אותם לתרום. אני אחזור לארץ ברגע שאדע שעשיתי את המקסימום – שמישהו יחפש את הבן שלי". שתי האמהות התראיינו בעיתונות המקומית והופיעו בתוכנית מקבילה לשידור חוקר של רפי גינת. בעקבות התוכנית היה רק טלפון אחד אנונימי לאולפן, מאדם שטען כי ראה אותם קונים מיץ תפוזים בקיוסק. כשגם התוכנית, שנחשבת לפופולרית, לא הניבה כל תוצאה, הייאוש החל לחלחל. "התקווה שלי היא שמישהו יחקור וימצא אותם", אומרת סילבי נאמן. בעלה אוריאל רוצה להאמין שהם בחיים. "זה מכניס אנרגיה לחפש אותם ולעשות מאמצים. אנחנו חסרי אונים ומתחננים שיעזרו לנו להחזיר את הבנים הביתה. בכל מקרה צריך להוכיח שקרה משהו". מוני: "קשה לי לתפוס שבמדינה הכי דמוקרטית בעולם, לא מדינה בעולם השלישי או במזרח, שני ישראלים נעלמים ואף אחד לא עוזר לנו לדעת מה קרה. הכל ספקולציות. אין דבר כזה שישראלי חי שנתיים במקום, יש לו מכרים ופתאום הוא נעלם ואף אחד לא יודע כלום. חייבים לחקור את זה כדי שנוכל להמשיך בחיים, אם אלה נקראים חיים".
בקשה נואשת לתרומות חודשיים וחצי חלפו ואדר ובן עדיין משתייכים לסטטיסטיקה האכזרית של ההיעדרויות בלאס וגאס. הם לא פנו לרבנים ומכשפים למיניהם ולא רוצים להיתלות בשום אשליה. סילבי: "ברור לו שמשהו נורא קרה, ובכל זאת, אני חולמת על הרגע שבו אחבק את הבן שלי". "מה שנותר לנו לעשות", היא אומרת, "זה לגייס תרומות כדי לשלם מקדמה לחוקר פרטי. בסך הכל, אנחנו לא גוף מוכר ולא נפגעי טרור, או אסון אחר. אנחנו אנשים פרטיים וכך גם התורמים הפוטנציאליים. ללא כסף אין חקירה, וזה אומר לחזור לארץ בידיים ריקות. אני לא אוכל להמשיך לתפקד, כשאני יודעת שהשארתי ילד שנעלם ואיש לא מחפש אחריו, זה לא משהו שאמא או אבא יכולים להרשות לעצמם. יש לי בקשה נואשת לתרומות, בלי זה לא יזוז כלום".
ילד טוב ונאיבי שלא הסתבך בצרות. אדר נאמן (צילום רפרודוקציה)
צילום: רפרודוקציה
היה בקשר הדוק עם המשפחה והחברים. בן ברגר (צילום רפרודוקציה)
צילום: רפרודוקציה
מומלצים
