האורך כן קובע

Unreal 2 היה קורת הבטון ששברה את גב הגמל. משחקי מחשב קצרים מדי.

למען הדיוק, משחקי מחשב וקונסולה קצרים מדי. הבעיה הקשה ממנה סובלים משחקי מחשב בתעשייה הופכת למחלה ממארת כשמגיעים לשוק הקונסולות. אורך החיים של מרבית משחקי הקונסולה הוא קצר כל כך, עד שהמגרעה הנוראית הזו הפכה כבר מזמן לסטנדרט.

אנשי שיווק לא מתביישים להכריז על משחק שיספק 14 שעות בידור, מבקרים מקבלים את זה כהצעה הגיונית, וקהל הרוכשים כבר התרגל לטירוף. ניתן למצוא כל מיני דוגמאות קיצוניות של משחקים שמסתיימים תוך חמש שעות, ונכתשו על כך בביקורות עד דק, אבל זה לא מספיק כדי להמחיש את הנקודה שלי. אני מתלונן על כך שמבקרים פשוט לא נותנים מספיק משקל לאורך חייו של משחק, ומסוגלים לשבח משחקים שאורך חייהם מגוחך בקצרותו. באמת שלא קשה למצוא דוגמאות, וחיפוש מהיר מעלה מועמד מושלם שיבהיר על מה אני מתלונן: Medal of Honor: Frontline.

נהדר אבל קצר

מדובר במשחק נהדר עם אפקטים קוליים מעולים, גרפיקה טובה, משחקיות כיפית, וממוצע ביקורות מכובד ביותר שעומד על 86. המשחק עבר בלא מעט ביקורות את מחסום ה-90, וזכה להמלצות חמות של מבקרי משחקי המחשב מהאתרים המובילים. גם ברמה הגבוהה ביותר, שחקן ממוצע יסיים את Frontline ב-15 שעות.

עכשיו קצת מתמטיקה: משחקי Playstation 2 נמכרים בארצנו במחיר 370 שקלים ולעיתים אף יותר (שערורייה שראויה לכתבה בפני עצמה, אבל בואו ניצמד לנושא). זה יוצא, בחישוב מהיר, 25 שקלים לשעת-משחק. אין ריבוי משתתפים בכותר הזה, אין שלבי בונוס, ואין תמריץ כלשהו לשחק שוב פעם אחרי שסיימת ברמה הקשה.

כמו שהאמריקאים אומרים "מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל", זבנג וגמרנו. ייתכן ואנשי העשירון העליון של ארצנו יכולים, למרות המצב הכלכלי, להשקיע 25 שקלים לשעה לצורך בידור יומיומי שלהם ושל ילדיהם. אני לא אתחיל להזיל דמעה ולקשקש על הפרשי מעמדות, אבל השאלה במקומה: ממתי משחקי מחשב הם לעשירים בלבד?

גיימר ממוצע משחק הרבה יותר מאשר 15 שעות בחודש, אז ניתן להניח בבטחה שמרביתנו מסיימים שני Frontlines בחודש, כנראה גם שלושה. מסקנה: כדי ליהנות מבידור אלקטרוני במשך חודש אחד, יש להוציא בין 600 ל-1,000 שקלים. שכירה של משחקים יכולה להקל על המצוקה, אבל אם אתם מתכננים לשחק כל יום-יומיים בקונסולה תמצאו את עצמכם מוציאים את אותו הסכום בסופו של דבר על שכירת הכותרים.

40 שקלים לשעת משחק

הבעיה במשחקי מחשב פחות חמורה, הודות למחירם הנמוך יותר (220 לערך), וגם לקיומם של מאפיינים מאריכי-חיים כמו תוספות חובבים, מודים וריבוי משתתפים דרך הרשת. אבל Unreal 2, שהוזכר כבר בהתחלה, משמש הוכחה לכך שמשחק מחשב עם אורך חיים מגוחך בקוצרו - לא יותר מתריסר שעות של משחקיות שחוזרת על עצמה, וללא שום ריבוי משתתפים - משוחרר מבלי חשש לפגוע בשם המותג הידוע של Unreal. חבילת ההרחבה Spearhead ל-Medal of Honor: Allied Assault מציעה כארבע שעות משחק נטו בתמורה למחיר של כ-150 שקלים. במקרה זה עלינו ליחס של 40 שקלים לשעת משחק, אבל לפחות יש ריבוי משתתפים שיפצה על כך.

עכשיו נשאלת השאלה, איך הגענו למצב הזה? האם מבקרים של משחקי מחשב הם אנשים נחמדים מדי? אני עובד במערכת vgames מספיק זמן כדי לדעת שהתשובה היא... לא ממש. הסבר חלקי לתופעה, שהוזכר כבר קודם, היא העובדה שכולנו התרגלנו כבר לשפוט משחקי מחשב לפי סטנדרטים יחסיים.

אי אפשר לקטול משחק קונסולה על כך שהוא אורך 12 שעות, בזמן שכל המשחקים מסביב אורכים בדיוק אותו פרק זמן. ההיגיון המעוות לפיו "אם כולם ככה אז זה בסדר" תופס גם כאן, ואנחנו נאלצים ליישר קו ביודעין או שלא ביודעין עם תכתיבי המפתחים. ההסבר הזה חלקי ביותר, ובוודאי שהוא רחוק מלהגיע לשורש סלחנות היתר של המבקרים, אז ברשותכם אנסה למלא את החור בעזרת הסבר של פסיכולוגיה בגרוש: אולי אנחנו מעדיפים את זה ככה?

מי יבקר את המבקרים?

תהליך כתיבתה של ביקורת על משחק מחשב הוא ממושך. בראש ובראשונה, כי מדובר בטקסט מקצועי לכל דבר. הכתיבה, ההגהה, העריכה, קביעת המבנה – כל שלבי ההכנה של כתבה יכולים לגזול פרק זמן רב, אבל זה תקף לגבי כל כתבה, לאו דווקא על משחקי מחשב.

הבעיה היא שיש עוד דבר נוסף, פעוט בחשיבותו, שעומד בינינו הכתבים לבין עמידה בדד-ליין - המשחק עצמו. רצוי שהמבקר ידע על מה הוא מדבר כשהוא מפרסם ביקורת... סיום המשחק עד תומו אינו חובה מקודשת, אבל לשם צריך לשאוף. לכל הפחות, צריך להגיע מספיק קרוב לסיום המשחק על מנת לגבש חוות דעת מנומקת על עיצוב השלבים, המשחקיות, ושאר המאפיינים. כאשר צריך לכתוב אי-אילו ביקורות בחודש בתקופות העמוסות, מופעל על הכתב לחץ ברור לסיים את המשחקים במהירות.

בזמן שהשחקן הממוצע משלם את מלוא המחיר של משחק, ובצדק תובע לקבל תמורה ארוכת-זמן לכספו, המבקר מעדיף הנאה מרוכזת על פני אורך חיים - תמיד אפשר לעבור למשחק הבא.

הא-סימטריה הזו, בין מבקר שיש לו משחקים בשפע, לבין גיימר שצריך להסתפק במגוון מצומצם יותר, יוצר עיוות בסדר העדיפויות. במקום שייצגו את "השחקן הממוצע", שמושפע מאוד מאורך חיים, המבקרים מייצגים בסופו של דבר את "המבקר הממוצע", שבשבילו Frontline זו מציאה.

מדוע התעשייה שמה דגש כה מועט על אורך חיים למשחקים? על פי השערה אחת, פשוט מכיוון שזה מגדיל את מחזור ההכנסות. ככל ששחקן יקדים לסיים את המשחק, כך הוא יקדים לקנות משחק נוסף. למרות שיש היגיון מסוים בקו החשיבה הזה, וסביר להניח שהאינטרס הכלכלי קידם את הנורמה הפסולה של יצירת משחקי מחשב קצרים, אני לא מאמין בכך שיש התארגנות מודעת בקרב מפתחי המשחקים.

קיימים "בוגדים" רבים שמוכיחים כי אין כל מניעה ליצור משחקים עם אורך חיים ראוי לשמו. אין הסכם וגם אין בעיה טכנית שמונעת את פיתוחם של משחקים עם אורך חיים רציני. לא מאמינים? תסתכלו על אותן חברות שיוצרות משחקי מחשב עם אורך חיים אדיר, ומוכיחות שאפשר גם אחרת.

אפשר גם אחרת

Morrowind הוא משחק תפקידים, שבן אדם מעל גיל עשרים כנראה יזדקן לפני שיספיק לסיים אותו עד תומו. המשימות הצדדיות הרבות מספור, עולם המשחק הפתוח, האפשרות לסייר ברחבי עולם המשחק בחופשיות משכרת – כל אלה מספקים לשחקן, לפי הערכות שמרניות, מאות שעות משחק פוטנציאליות.

Final Fantasy X ל-PS2 מציע משחק ליניארי בהרבה, אבל אורך חייו נמדד גם הוא בעשרות שעות ויותר. משחקי קונסולה שמשתייכים לז`אנרים קצרי-חיים מהגדרתם, כמו Virtua Fighter 4 או Pro Evoloution Soccer, הוכיחו לנו שבכל ז`אנר ניתן ליצור עניין ממושך.

משחק רשת איכותי, דבר שקיים למרבה הצער רק ב-PC בארצנו, הוא גורם קריטי להארכת חייו של כל משחק. נדיר למצוא כותר אקשן שמשחק-היחיד שלו משאיר אותך מרותק למסך למשך עשרות שעות (כמובן שיש יוצאי דופן כמו HALO ), אבל ריבוי משתתפים מושקע היטב יכול להפוך משחק עם אורך חיים "טוב" ל"בן אלמוות".

Counter Strike הקשיש-עד-להדהים, שבכלל אין לו משחק יחיד, עדיין מחזיק עשרות אלפי שחקנים שמשקיעים בכותר מאות שעות מבלי שהוא יימאס עליהם. Warcraft 3 המעולה מבטיח לנו בקלות עשרות שעות של משחק רשת, במאבק בלתי נגמר לעלות בסולם.

בפעם הבאה שאתם הולכים לקנות משחק, תשתדלו לשכוח לרגע קצר מהגרפיקה, תניחו בצד לרגע עד כמה נהניתם מהדמו של השלב הראשון. לפני שאתם משלמים את המחיר של המשחק, תזרקו לפח את כל המשפטים השיווקיים, ונסו לחשוב האם זה מסוג המשחקים שאפשר ליהנות ממנו לאורך זמן. תשאלו את עצמכם אם שווה לכם לשלם 200 שקל על חמש שעות של כיף.