עכשיו, לגבי גיא פינס

נדרשת מידה לא מבוטלת של בורות, היתממות ואי-הכרת המדיום לכאורה על-מנת ליידות בגיא פינס את קולקציית ההאשמות המרשימה שהוטחה בו עד היום. פינס איננו תרבות? איננו בידור? איננו טלוויזיה? פינס הוא ניהיליסט? הוא כלום? ואם פינס הוא כלום, היכן בדיוק נמקם את דודו טופז, המרים תוכנית שבועית שכולה כלום דה-לה-כלום?

פינס איננו, ולא יהיה, כוס התה-עם-חלב-ורקיקים-בין-הערביים של קשישי ביקורת התרבות בישראל, מנפנפי האצבע הצרדה הנצחיים. לא, בשבילם רק "תוכנית תרבות", אתם יודעים: מנחה, קצת תיאטרון, אופרה, אולי איזה ספר, דילן, משהו על הצעירים המוטרפים האלה במועדונים של תל-אביב, דיון קטן, שיהיה נעים ככה, קולטורה. כאילו מעולם לא נחשפו לאבותיו המייסדים (והמצליחים מאוד) של המודל הפינסי בטלוויזיה האמריקאית – "אנטרטיינמנט טונייט" (רצה מאז 81') "אקסטרא" ו"אקסס הוליווד", שלא לדבר על ערוץ E! כולו. פינס הוא ייצוגו המקומי של פורמט טלוויזיוני מבוסס. נביחה לעבר פורמט אינה שונה במידת רצינותה מנביחה לעבר הירח.

אפשר להתווכח עם סוג העשיה הזה, אבל מדובר יהיה בהשחתת זמן מצוקצקת-לשון. פינס עושה כאן תוכנית בידור ותרבות פופולרית. זה הכל. כן, היא נגועה בהערצת סלבריטאים, מהולה ביחצ"נות, מגדירה עצמה מראש כפני השטח הבוהקים. היא חלב מוקצף. אבל במקום בו תרבות ופנאי – החל בבכורה במשכן לאמנויות וכלה בפתיחת חנות מעצבים – הם לא יותר מאנקדוטה יגאל-רבידית בשולי המהדורה, פינס מספק עבודת כיסוי ניכרת. ולו מבחינה זו, הוא עדיין חשוב בהרבה מכפי שבסטונרי הטברנות – המוכרים לכם תרבות חמוצה ומקולקלת מלפני עשרים שנה בארשת חשיבות עצמית שקרית – יהיו אי-פעם.

מסעיר לבנות 15

גילוי נאות: עבדתי בעבר עם פינס, ואני עוקב אחריו כיום מרחוק בדאגה מסוימת. פינס יכול וצריך להתפתח, והציפיה מתוכניתו החדשה בערוץ 2 היתה כי נקבל ערכת ריענון. רחוק מזה. פינס סיים, לפחות בתוכנית הראשונה, עם – טוב, עכשיו כבר לא נעים להגיד – קרוב לכלום. מדוע הוא נתון עדיין לבדו באולפן, מרהיב וקריר כעיגול סושי בודד? פינס, יודעים מי שמכירים את האיש, הוא מהכשרונות השנונים והמצחיקים בסביבה, אלא שדבר מזה לא יוצא ממנו כאשר הוא חנוט בדד באולפנו. תנו לפינס פאנל. תנו לו להחליף מהלומות עם כמה מבני מחזורו – בכירי ביצה ותקשורת חדים, לא חסרים כאלה. הפקה חכמה באמת היתה מצרפת לפאנל כזה את רעייתו, רותי, וממתגת את השניים כזוג טלוויזיוני יוקרתי, נהנתן, שנון וחכם, כפי שנעשה במדורם המשותף ב"העיר". האולפן היה קם לתחיה בשניות.

אבל "In & Out" היתה פינס הקפוא לבדו, עם ערימת כתבות שבנות ה-15 ודאי מצאו מסעירות. גלית גוטמן האנמית-כתמיד בכתבה על חזרתם של המדים לאופנה. ילדה בת שמונה על קלחת "המורדים". אייטם על פופולריותו הפתאומית של האף הארוך בתעשיית הבידור. יעל רייך עם כתבה מניו יורק על איסור העישון בברים. חומרים רזים, הגשה רזה, גם אם כתבות-החוץ ערוכות ומתוקתקות למופת.

שום דבר ב-“In & Out” לא חיבר אותי לדיבור החם בעולם התרבות והחינטרוש העולמי כפי שקיוויתי (אפילו לא מילה על מייקל ג'קסון? קדחת הריאליטי טי.וי? להקות-רעש?), ובמקום פינס גירסת 2.0 כפי שהובטחה קיבלתי את פינס גירסת הדור הקודם. אפשר לצפות מפינס כי ימציא את תוכנית התרבות והבידור הראשונה כאן שתעניין, תבעט ותדבר בגובה עיניו של צופה בוגר ומעוניין כפינס עצמו. עדיין לא מאוחר.