העתיד, סימנים ראשונים

מייק סקינר הצעיר, הלוא הוא "הסטריטס", יצא מטקס פרסי הבריטס שהתקיים בסוף השבוע בידיים ריקות, וההתעלמות מסקינר מצליחה לקומם לא רק כי הוא אחראי על אחד מהאלבומים היותר מעניינים של השנה שעברה, "Original Pirate Material", אלא כי - ואולי לא שמנו לב לכך – הוא הרבה יותר חשוב מהאלבום שלו. הרבו להתייחס אליו כמקרה בודד, אבל סקינר מביא לתודעה סצינה תוססת של גאראז'-ראפ, שעתידה להוות מוקד התרחשות חשוב במוזיקה הבריטית בעשור הקרוב.

הז'אנר מחבר בין שתי מסורות בריטיות עתיקות יומין: הפואטיקה של הביבים (שהתעצבה עם הפאנק; למשל ג'ון קופר קלארק, ג'ימי פרסי ועוד), לצד סוג חדש יחסית של ראפ, שהוא אותו טו-סטפ מוכר כשבפרונט מתייצב MC צעיר - חד לשון עם פה מלוכלך - שמנהל את ההתרחשות. הז'אנר אומנם פעיל כבר שנתיים-שלוש, אבל לא זכה למספיק התייחסות יחסית לכלי המוליך כמה מן הרצועות הכי מעניינות שיצאו מהאנדרגראונד אל גלי האתר.

האם.סיז היו מאז ומתמיד חלק חשוב בתרבות הרייב הבריטית. עוד בהתפרצות הגדולה של האסיד האוס בסוף שנות ה-80 אפשר היה להאזין להכלאה של רייב וראפ (למשל העבודות של ראגא טווינס). עם זאת, לאורך כל העשור הקודם, כמעט כרגיל בתרבות הבריטית, התפקידים והמעמדות היו ברורים. הכוכבים הגדולים היו הדי.ג'ייז והמפיקים ותפקידם של האם.סיז היה להלהיב את הקהל. מעמדם זכה לשדרוג קטן בימי ההייפ הגדולים של הג'אנגל לפני כעשור, אבל בשורה התחתונה, הם מעולם לא קיבלו את סכומי העתק ששולמו למסובבי התקליטים.

שלא במפתיע, האם.סיז שאפו לשינוי. הם ביקשו להפוך לכוכבים בפני עצמם, כשהם מושפעים ממבנה עבודת הצוות הכמו-שבטית נוסח הוו טאנג קלאן. להוציא קרייג דייוויד, שהוא מקרה ייחודי בפני עצמו (יותר חיבור של זמר אר-אנד-בי וגאראז', ועם זאת טומן בחובו את חבילת האגו-מאניה השגורה הסצינה) וארטפול דוג'רס, הראשונים שהביאו את הגאראז'-ראפ המלוכלך לתודעה היו "סו סוליד קרו" ו"אוקסייד אנד נוטרינו", שהגיעו להכרה ציבורית לפני שנתיים. בסצינה של ממש ניתן היה להבחין עם הופעתם של "פיי אז יו גו", ג'יי.קיי אולסטארס, הורה סקוואד וקיי.טו פאמילי, כאשר מה שמאפיין את המוזיקה שלהם, למעט השימוש במקצבי דראם אנד בייס זריזים, הוא ההקפדה על השימוש הוורבאלי המאסיבי והמלוכלך בתוך תרבות שנשענה במשך שנים על אינסטרומנטליות.

אנארכיה בממלכה המאוחדת, גרסת האני

הגאראז'-ראפ הוא צאצאם של תרבות האקסטזי והרייב, אבל שונה ממנו במהות. בעוד שהגאראז'-ראפ מהלל את העצמת האגו ואת הצורך בתחרות נחושה בג'ונגל החיים המערבי, תרבות הרייב, גם בשל החוויה הכימיקלית, היללה לאורך השנים את איבוד האני, עצמי. הראפ הבריטי החדש דומה מעט גם לאחיו האמריקני, ובעיקר לגאנגסטה ראפ (שבעידן ההיפ-הופ המושכל והמאתגר של קומון, טאליב קוויילי והרוטס נראה כמו החדשות של המאה שעברה), אבל הוא מאוד לא אמריקני, אלא מזכיר יותר את הפאנק הבריטי. ורבאלית הוא מציע דיקציה בריטית כבדה עם השפעות ג'מאייקניות שלא ניתן לטעות בהן. במובן זה, הזהות המוזיקלית של סקינר והקולגות מזכירה את תהליך בניית הזהות שעבר הרוק הבריטי בימי הקינקס, ואחר כך בתקופת בואי ורוקסי מיוזיק (מהראשונים שהקפידו על מבטא בריטי טהור) ועד לימי הפאנק, שהציבו את המבטא הבריטי בביצוע ווקאלי במרכז העניינים.

עיתונאי המוזיקה הבריטי סיימון ריינולדס ציין לאחרונה כי הקדנציה השניה והנוכחית של שלטון הניו-לייבור, על כל השלכות המלחמה בעיראק, איום הטרור, המיתון העולמי, השביתות וכו' מזכירים באופן מדהים למדי את התנאים שהזינו ב-77' את מהפכת הפאנק. את כל אלו יש לסייג בעובדה כי הפאנק, כפי שטען סיימון פרית', היה יותר תוצר של בוגרי בתי ספר לאמנות ששאפו להפוך את מיתוס תרבות הרחוב למיתולוגיה דרך יצירות אמנות מאשר תרבות רחוב של ממש. ועדיין, במקרה של הגאראז'-ראפ לא מדובר בארמייה של יוצאי ארט-סקולס, אלא באם.סיז מטונפים שמקפידים לעסוק בפנטזיות על רחוב, כוכבות ופשע. הגאראז'-ראפ כמו משלב בין חלומות הזוהר הקרימינליים של המודס עם זעם הפאנק ועם הגאנגסטה-ראפ האמריקני של הניינטיז. אם תרצו, הוא הגירסה המוזיקלית ל"לוק סטוק ושני קנים", אבל בלי טיפת הומור. השירים מאופיינים לרוב במקצבי דראם אנד בייס מהירים (כמו נועדו לבחון את סגולותיו של האם.סי), צלילים שנשמעים כמו יצאו ממשחקי וידאו של האייטיז, פה מלוכלך במיוחד, ואגו-מאניה מפה עד להודעה חדשה, שמותכים אל תוך מצב חברתי-כלכלי מדרבן זעם. בקיצור, יש פה את כל התנאים שהניבו לאורך הדורות האחרונים מוזיקת פופ טובה.

למי שמבקש לנבור בתחום, מומלץ להזמין מ"אמזון" את האוסף הכפול "Crews Control", בו ניתן למצוא קלאסיקות חדשות של הז'אנר, כמו "Course Bruv" של "ג'יניוס קרו", "מסי" של "פרפל הייז קרו", ו"Oi!" של "מור פייר קרו" (להיט מחתרתי שנכנס לעשרת הגדולים בבריטניה), "סטנדרד פלו" המצוין של "בלייזינג סקוואד", ו-"Bust" המעולה עוד יותר של "קיי טו פאמילי", לצד, כמובן, "Let’s Push Things Forward" של "הסטריטס". אם מישהו מבקש להבין כיצד יראה העתיד, האלבום הנ"ל עשוי לשמש כהתחלה טובה.