שכחו אותם בבית

כשנדחק אהוד אולמרט למקום ה-32 ברשימת הליכוד, היו שניבאו את קיצו הפוליטי. מהמקום הנמוך הזה, אחרי עשר שנים בראשות עיריית ירושלים, אין לאן ללכת. אבל בימים האחרונים מוכיח אולמרט, מהוותיקים, מהערמומיים ומהמנוסים שבמערכת הפוליטית, שמיקום ברשימה לכנסת הוא המלצה בלבד.

אולמרט, שככל הנראה ידע משהו שאנחנו לא יודעים, לא בזבז זמן על היעלבויות. בסבלנות, או ליתר דיוק בנחרצות, טווה את החוטים סביב טומי לפיד ואפי איתם, זבולון אורלב ואברהם פורז, ותוך זמן קצר בישל לשרון קואליציה. בזמן שאורי שני ועומרי שרון חיזרו אחרי בכירי העבודה, במיוחד אלה עם הבטן הרכה והחולשה לממשלות אחדות, אירח אולמרט בביתו מדי ערב את נציגי הממשלה הנכנסת. לפחות לאחד מהם הבית מוכר מאוד: טומי לפיד, יו"ר שינוי, החבר הכי טוב של אולמרט. החברות האישית הזאת, שנמשכת שנים רבות, תורגמה מיידית לקשר פוליטי, שהולך להיות אחד מהעמודים החזקים שיחזיקו את ממשלתו של שרון.

שרון זיהה את תשוקתו של לפיד להיות שותף בממשלה. אולמרט לא צריך לנחש כדי לפענח את צפונותיו של לפיד: הוא איש סודו. גם לאולמרט יש אינטרס משלו: ממשלת אחדות עם העבודה הייתה מרחיקה אותו מתיק בכיר לתיק בינוני ואף למטה מזה. העובדה שהוא נראה כרגע מועמד מוביל לקבל את התיק השני בחשיבותו בממשלה אחרי תיק הביטחון, והעובדה שהוא עומד להיות המקשר והמתחזק (אופרייטור) של ממשלת שרון, מקנה לו כוח שלמעטים היה בעבר. בייגה שוחט היה שר האוצר של ממשלת רבין. אבל הוא לא היה האופרייטור שלה. דן מרידור היה האופרייטור של ממשלת שמיר, אבל לא היה שר האוצר שלה. הצירוף של משרד האוצר בתקופה כלכלית הרת גורל, והאחריות על גורלה ותיחזוקה של הקואליציה, יאפשרו לאולמרט להיות חתום על הצלחות גדולות. או על מפלות קולוסאליות. השאלה היא האם שרון מבין איזה כוח הוא נותן בידיו של אולמרט, והאם בכך הוא מסמן בפועל את המועמד לרשת אותו.

שר האוצר היוצא, סילבן שלום, שידר לאחרונה מסרים סותרים. מצד אחד הוא הפגין רצון להמשיך ולהחזיק בתיק. מצד שני, אשתו ומקורביו אותתו שעדיף לו שייצא משם. יכול להיות ששלום הבין את מגמת פניו של שרון, והקדים תרופה למכה. עכשיו, כשתיק הפנים ששולט ברשויות המקומיות ושאי אפשר להפריז בחשיבותו הפוליטית נמסר לשינוי, עלול שלום למצוא את עצמו בנעליה הגדולות של דליה איציק, לשעבר שרת התעשייה והמסחר.

התאווה לשלטון

במהירות המסחררת של הרכבת הממשלה, נדמה ששרון שכח מפלגה אחת: את מפלגתו שלו. הוא חזר על הטעות שעשה לפני שנתיים, כשחילק בנדיבות תיקים לשרנסקי ושכח את מפלגת המרכז. הפעם יצאו שינוי והמפד"ל מחדרי המו"מ כמו חתולים שבלעו כד שלם של שמנת: על נדיבות כזאת אפילו הם עצמם לא חלמו.

הצרה היא שאת המחיר ישלמו צחי הנגבי, דני נווה, מאיר שטרית ואולי ציפי לבני. אנשים שראו עצמם מועמדים לקידום, ואיכשהו, בין הבית של אולמרט לזה של שרון, שכחו אותם בבית. לפני שבוע, בהופעתו בסיעה, אמר שרון שאם היה מעמיד את עצמו לבחירה כיו"ר סיעת הליכוד, לא בטוח שהיה נבחר. הוא אמר את זה בציניות. בהומור. מתוך תחושה של ביטחון ועוצמה. אבל זה עלול להפוך מבדיחה לסיוט: סיעה כועסת ומפלגה ממורמרת זה לא מתכון לנינוחות שלטונית. גם לא לשרון, שכוחו הפוליטי הוא כמעט חסר תקדים. בנימין נתניהו, שיושב עכשיו בצדק רב בשקט, יודע היטב לזהות חולשה ולנצל מרירות.

שרון, שייצא לדרך בסוף השבוע עם ממשלתו החדשה, רשאי וצריך לתהות בינו לבין עצמו מהו הדבק בין מרכיבי הקואליציה שלו. המסקנה המיידית היא התאווה לשלטון. אם זה כך, הוא יכול להיות רגוע: התאווה הזאת לא שוככת עם השנים. להיפך. היא רק מתחזקת. ואם בכל זאת יקרה משהו לקואליציה האופורטוניסטית והמוזרה שלו, יש לו עדיין אלטרנטיבות: ש"ס תמיד תשמח לקבל את משרד הפנים, ואם שרון יחליט ללכת שמאלה, מפלגת העבודה מצפה לו בסיבוב. עוד חודש-חודשיים באופוזיציה, והם ידרכו על מצנע בדהירה שלהם לממשלה.