תל אביב על ספת הפסיכולוג

בכנס היערכות לשעת חירום בהשתתפות נציגות של פסיכיאטרים ואנשי שירותי הרווחה, נערך לאחרונה בתל אביב. במפגש נדונו ההשלכות הפסיכיאטריות האפשריות של נפילת טילים בבעיר. ד"ר עוזי שי, הפסיכיאטר המחוזי היה בין המרצים, ומלבד העיסוק ברצף הכרוניקות הקבוע במקרה חירום, הוא גם התייחס למה שכונה על ידו "הערך המוסף של המפגשים".

"כשגורמי רווחה ובריאות הנפש נפגשים ולומדים להכיר אחד את השני, פתאום מגלות אוכלוסיות שכמעט נזנחו, כמו קשישים או עובדים זרים שבלהט מלחמה אף אחד לא חושב מה יהיה איתם. הדבר נכון גם לגבי אוכלוסית הערבים בעיר, עליהם אף אחד לא מדבר, למרות שגם הם בפחד, הרי הטיל לא מבדיל בין דם לדם".

נבדקו דרכים להתמודד עם תופעות של הלם קרב בעורף?

"כל נושא הפוסט טראומה דורש מחקר רציני לאורך זמן. אני לא חושב שכרגע יש מספיק נתונים לבוא ולדבר על נפגעי הלם בעורף. אני לא אתפלא אם אנשים שנפל על ביתם טיל סובלים מהלם קרב, ולא מטופלים ככאלה".

לתת גיבוי ל"עריקים"

ובכל זאת, יש תושבים שיעדיפו להישאר בתל אביב רק כדי לא להיחשב כעריקים?

"העברת אוכלוסייה בעת אסון איננה תסריט דמיוני, בפינוי אנשים מבתיהם אין שום רע. זו לא בגידה, נטישה או כמו שנהוג לכנות אצלנו 'נפולת של נמושות'. לכל אדם יש את הזכות להחליט מה הוא עושה עם גורלו. שכונות שלמות פונו בעבר בניו יורק או בלונדון, וזה לא פגע בחוסן הלאומי. אבל את זה נוכל לבדוק רק אחרי המלחמה, ואחרי כמה שנים".

איך אתה מאפיין את הפונים למרפאות בתל אביב כרגע, בעקבות המצב?

"הפניות היום הן יותר של מבוגרים מגיל 50 ומעלה. היכולת של החבר'ה הצעירים להסתגל למצבים חדשים יותר גבוהה. בכל זאת מדובר באנשים שסיימו צבא לא כל כך מזמן, היו חו"ל וחזרו. הם גם יותר מעורבים במה שקורה, והרשת החברתית שהם מפותחת".

מה עיקר החרדות לקראת המלחמה לפי אזורי מגורים בגוש דן?

"החרדות אוניברסליות: מה יהיה איתי, עם המשפחה, איך אני אסתדר? מעבר לזה, בגבעתיים יש אוכלוסייה מבוגרת ומבוססת עם בעיות פסיכוגריאטריות, בדידות, דיכאון ובעיות אורגניות. בבני ברק יש בעיה של סטיגמה לגבי טיפול נפשי: איך החברה תראה את זה? כמה להסתיר? אמנם המגמה הולכת ופוחתת, כי בכל זאת הרבנים נותנים לגיטימציה לטיפול, ועדיין, יש כאלה שלא הולכים. מגמה דומה היתה בקרב האוכלוסיה הערבית של יפו עד לפני חמש שנים".

ורמת גן?

"ברמת גן, אולי בגלל שהיא ספגה בפעם הקודמת, יש חרדה גדולה מהרגיל. ללא ספק, הקולות והמראות נתפסים אחרת אצלם"

החרדה הקיומית

ד"ר שי טוען כי המצב הביטחוני הוא לא הדבר היחיד שמעסיק את הציבור בתל אביב. "למראית עין אנשים מדברים על מצבי חרדה מלחץ בטחוני, אבל כשמגרדים קצת יותר, רואים שמתחת לזה עומד לחץ כלכלי, שהוא לב לבה של הבעיה.

"מה שמאפיין את תל אביב בשנים האחרונות זה לא רק הגורם הביטחוני. למדנו לחיות לצד הקטסטרופות, לצד הפגועים, לצד הפחד ממלחמה, מטילים, וזה הפך להיות חלק מחיינו. כאילו מדובר באיזושהי עננה שכבר פחות ופחות משפיעה. מה שבאמת משפיע זה החלק הכלכלי, שיוצר שסעים חברתיים שמתרחבים. ישנה שכבה של נהנתנים, אנשים מאד מבוססים, מול אחרים שאין להם כלום.

"הבעיה היא שבניגוד לארצות אחרות, בהן האוכלוסיה מפוזרת, פה כולם חיים יחד. תל אביב היא לא גדולה, וההבדל בין שכונה מבוססת לעניה הוא רחוב אחד. אנשים רואים אחד את השני, עניים עוברים ליד הבתים של העשירים, ליד המכוניות שלהם. הם רואים אותם בעיתון חוגגים במסיבות ורואים פרסומות בטלוויזיה שמציעות חיים יפים ומהנים שאינם בהישג ידם, או שהיו בהישג ידם וכיום לא.

"אני עובר ברחוב ורואה מצד אחד בתי קפה הומים, ומכולות האשפה העמוסות באוכל שנזרק לפח. מצד שני, אנשים שאין להם מה לאכול, והכל בסמיכות. זה יוצר חרדה קיומית, בעיקר עבור אלו שמעל ראשם נמצאת חרב הפיטורים, המשכנתאות והבנקים שלוחצים. זה גורם לחרדה שמקבלת אצטלה של חרדה בטחונית, כשלמעשה המצב הבטחוני לא פיטר אף אחד ולא זרק אותו מהבית".

מגיעים אליך גם מהשכונות המבוססות של העיר, בצפון?

"בדרך כלל אנשים כאלה הולכים לפסיכיאטרים פרטיים. אבל משיחות עם קולגות, גם להם יש בעיות. בניגוד לדרום, שם מתעסקים בבעיות קיומיות, בצפון אלה צרות של עשירים".

מה למשל?

"בעיות רגשיות, ניכור בבית, קריירה, לחץ, אנורקסיה, סמים".

האם אתה יכול לשם את האצבע על הבעיות העיקריות של תל אביב כרגע?

"תל אביב היא עיר מאד מנוכרת. הרבה מתושביה הצעירים סובלים מדיכאון, כי הם הרבה לבד. זה שרואים אנשים יושבים בפאבים וצוחקים, זו לדעתי אשליה, כי בסופו של דבר הרבה חוזרים הביתה לבדידות. גם הזוגיות היא לא מה שהיתה פעם. אנשים מפחדים ליצור משפחה בגיל מוקדם, חלקם בגלל בעיות כלכליות וחוסר הידיעה מה יילד יום. אצל אחרים נוצרת תרבות של בודדים שהיא ייחודית לערים הגדולות בעולם. נשים קרייריסטיות, למשל, דוחות את ההתמסדות שלהן, וזה מקבל לגיטימציה בעיר גדולה כמו תל אביב בה יש הרבה רווקות.

"יש קונפליקט די עמוק אצל אנשים שפונים לטיפולים בין הרצון להשתייך לתא משפחתי, לבין הפחד להפסיד קריירה מצליחה. אבל זה כמובן לא עד כדי אשפוז. בעיקר זה בא לידי ביטוי ברגשות של תסכול, חרדה ומתח".

ואיך אימת הפיגועים מוסיפה לתערובת?

"אין ספק שזה משפיע, אבל החוסן הנפשי של תושבי תל אביב גדול. הם לא אנשים שמסתגרים, אלא מקיימים חיי חברה ומשפחה. למדנו לחיות עם הפיגועים, לקבל אותם כחלק מהחיים. הפנמנו שאי אפשר לברוח מהפיגועים. אדם לא יסתגר בבית בגלל שעלול להיות פיגוע. לא לקח לנו הרבה זמן להגיע למסקנה הזו".

כי אנחנו מדחיקים, או כי אנחנו מנסים להראות לאויב שלא ניכנע?

"אני חושב שיש כל מיני גורמים, יש מנגנון הכחשה. כדי להמשיך הלאה ואי אפשר להישאר ספונים בבית, וכל זה גורם לתל אביבי הממוצע להמשיך בשגרת החיים שלו, מה עוד שהוא יודע שאי אפשר לעשות כלום נגד הפיגועים. החיים ממשיכים. זה משהו קיומי, גדול מאיתנו. בתל אביב נשאבים מהר ביותר לקצב החיים. ממשיכים הלאה רק כי כולם מתפקדים, אף אחד לא מחכה".

נעשינו אדישים לפיגועים?

"כל פיגוע בארץ משפיע על כולנו. ככל שזה יותר רחוק מתל אביב, העוצמה פחותה. ובכל זאת, יש חרדה, כי אותו תל אביבי יכול היה להיות באותה מסעדה בחיפה, או באוטובוס שנסע מתל אביב למגידו. כל אחד שואל: מה היה קורה אם הייתי שם, או אם קרוב משפחה שלי היה שם. בסך הכל החוסן מוכיח את עצמו, ושוב: לא החלק הביטחוני יהרוס אותנו, אלא המצב הכלכלי".

לא מחלקים כדורים

ד"ר שי מכהן בתפקיד הפסיכיאטר המחוזי של תל אביב מזה כשנתיים. הוא למד רפואה בפירנצה בשנות ה- 70. את ההתמחות עשה בבית החולים הירושלמי טלביה, שם פגש אוכלוסיה מגוונת, חרדים, ערבים ואחרים. הוא מספר שבין החרדים הירושלמים שהגיעו לטיפול היה טרנד להיות משיח. נוצר מצב שהוא היה צריך להשליט סדר בין המשיחים, ולחלק אותם לכהונות מסודרות לפי ימים, על מנת שישכילו לחיות בשלום זה עם זה. אחר כך הוא המשיך לשירות בתי הסוהר, משם הגיע לתפקידו כפסיכיאטר מחוזי.

"כעיקרון אני אחראי על ניהול הטיפול הרפואי בחולי הנפש במחוז תל אביב. למשרד הבריאות יש מרפאות שעליהן אני אחראי. העומס כיום רב ומקשה מאד על הרשתות הסוציאליות, שכבר ככה קורסות מכמות הפונים ביחס לתקציבים. הרשתות לא מסוגלות להכיל ולספוג את כל הבעיות שיש בעיר, ומדובר בבעיות קשות. לגבי הפסיכיאטריה הקשה, פסיכוזות וכדומה, אני אחראי על צו אשפוז בכפייה. כמו כן, אני מופיע כעד מומחה מצד בית המשפט".

יש מטופלים שמגיבים אליך בפחד בגלל האפשרות שתאשפז אותם בכפייה?

"לא, אני לא חושב. היום ישנה הבנה שפסיכיאטר מחוזי לא רודף אחרי אנשים וכולא אותם. יש מגמה לעזור למטופלים להחזיר לעצמם את כבודם ואת חירותם שנפגעה בעקבות מחלת הנפש שבגללה הם מהווים סכנה לעצמם ולסביבתם".

המשרד שלך נמצא ברחוב הארבעה, אזור בילויים קלאסי בתל אביב. כשאתה יורד למטה, מה אתה חושב על המבלים?

"יש תחושה של אכול ושתה, כי מחר נמות. אנשים חושבים לטווח קצר. הבליינות היא ביטוי לפורקן של חרדה, נהנתנות, כאילו שמחר לא יהיה לי".

יש תחושה שתל אביב נמצאת בבועה, איך זה בא לידי ביטוי באספקט הפסיכיאטרי?

"תל אביב היא עיר פתוחה, קוסמופוליטית, ומתוקף כך אבן שואבת לחולי נפש, לאנשים עם סטיות מיניות, ואחרים".

מה עם כמות המשתמשים בפרוזק?

"אני לא יכול לדבר מספרית, אבל בשנתיים האחרונות קיימת עלייה בשימוש, כמו גם מגמת העלייה שמסתמנת בשימוש בתרופות נוגדות חרדה בכלליות. פרוזק הפך להיות שם מוכר, אבל כל התרופות נוגדות החרדה נמצאות בעלייה".

אולי התל אביבים מפונקים? כל פעם שמישהו קצת עצוב, הוא רץ לפסיכיאטר

"המודעות של טיפול תרופתי בתל אביב גדולה מבפריפריה. אי אפשר להתעלם מכך שבתל אביב הלחצים יותר גדולים, מתח החיים גבוה ולכל מי שהולך לרופא יש סיבות אובייקטיביות טובות לסבול ממצבי חרדה ולחץ. כשמישהו מגיע אלי ואומר שהוא בדיכאון, אני מאמין לו. יש לתל אביבים סיבות טובות להיות בדיכאון ובחרדה".

המצב גורם לשיעור התאבדויות גדול יותר לאחרונה?

"אין לי נתונים לגבי זה. מה גם שיש הרבה התאבדויות שלא מדווחות ככאלה. לתל אביבים לא חסרות סיבות להתאבד".

אם היית צריך להציע לנו טיפים להתמודדות עם המצב, מה היית אומר?

"קודם כל להיכנס לפרופורציות. דבר שני, גורמי הרווחה בעיר מתורגלים לתגובה בשעת אסון: בין אם מדובר בפיגוע, בהרס בית או בנפילת טיל. אנשים לא יהיו לבד. מי שייכנס לחרדה, תמיד ימצא לידו גורם מקצועי שיוכל לכוון אותו. לא הולכים לחלק פה כדורים, אלא להיות עם אנשים ולעודד אותם. יש לנו פסיכולוגים ועובדים סוציאליים ומתנדבים. כל הגורמים חוברים יחד כדי לעזור".

זה שונה ממה שהיה במלחמה הקודמת?

"ממלחמה למלחמה אנחנו משתפרים ומשתכללים. ההיערכות מובנית ומגוונת, ונותנת רשת ביטחון לכל האוכלוסיה. הפקנו לקחים ממלחמת המפרץ – למשל לא להגיד 'עריקים', אלא לתת לאדם לקבוע את גורלו, ואם הוא רוצה לעזוב, אז לא לעשות לו רגשות אשמה".