שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    נוגסת בתפוח

    אחרי הגירושין מלירון לבו ארזה ליאת גליק מזוודה ויצאה להגשים חלום בניו יורק. "גם כשהייתי נשואה ידעתי שאני נוסעת, ולא מעניין אותי אם אנשים חושבים שזו בריחה" . אצלנו אפשר לראות אותה עכשיו ב"טיפול נמרץ"

    לפני ארבעה חודשים הודיעה ליאת גליק לתיאטרון הקאמרי שהיא עוזבת לשנה לניו יורק, ללמוד ולהתפתח. נפרדה מאמה ומהחברים, ארזה מזוודה אחת ואת נטאשה, הכלבה שלה זה שש שנים, ונחתה בשדה התעופה קנדי במטרה להגשים חלום ישן ולחיות במנהטן. תוך זמן קצר שכרה דירת חדר בבניין מגורים בצ'לסי, מתחם של חנויות, בתי אופנה, מסעדות, גלריות ובתי ספר לאמנות, ונרשמה לבית הספר הגבוה למשחק של טרי שרייבר.

    - זה מקרי שנסעת אחרי הגירושין?

    "זה לא מקרי בכלל, אבל אני באמת לא רוצה לדבר על זה. גם בזמן הנישואין ידעתי שאני נוסעת. שום דבר לא היה עוצר את זה".

    - את יודעת, אנשים עלולים לפרש את זה כסוג של בריחה.

    "לא מעניין אותי מה אנשים חושבים. אני לא חייבת דין וחשבון לאנשים שלא מכירים אותי, רק לעצמי ולמי שאני אוהבת, שזה אמא שלי והחברים שלי. שכולם יחשבו מה שהם רוצים. אני מאושרת. טוב לי. מה זאת בריחה? הרי לברוח מעצמי, מהלב שלי, מהנשמה שלי, מהכאב, אני לא יכולה. לכל מקום שאני הולכת אני לוקחת את עצמי. אם הייתי שמה את הנשמה בצד אחד ולוקחת את הגוף למקום אחר, הייתי קוראת לזה בריחה. בריחה בשבילי זה חוסר התמודדות. לנסוע לניו יורק זו ההתמודדות הכי קשה שיכולה להיות. הלכתי למקום שאני מתמודדת לגמרי לבד עם עצמי ועם כל היכולות שלי. אז אם זו בריחה, הלוואי שכל חיי יהיו כאלה בריחות. באתי לכאן והעיר פתחה לי את זרועותיה".
    פתחה גם פתחה. שבועיים אחרי בואה סיפרו לה שנערכים אודישנים בתיאטרון היהודי בברודוויי להצגה שכתב וביים טוביה טננבאום, ישראלי לשעבר המתגורר בניו יורק כבר 25 שנה. "בכלל לא רציתי ללכת לאודישנים. רק הגעתי, עוד לא הכרתי אף אחד ולא הרגשתי שהאנגלית שלי מספיק טובה. דיברתי טוב בשביל להסתדר, אבל אני צריכה לעבוד קשה בשביל לשפר את המבטא". היא לא יצרה קשר עם התיאטרון, אבל יומיים לפני תום האודישנים קיבלה טלפון מהבמאי, ששמע על בואה לעיר והזמין אותה להיבחן לתפקיד הראשי. "באתי לשם, לקחתי את הטקסט, אמרתי לו שאני צריכה שעה לתרגם אותו, נסעתי הביתה, פתחתי מילון אנגלי-עברי ועברתי על הכל. עשיתי את האודישן עם הטקסט ביד, באותו לילה למדתי אותו בעל פה וניגשתי למחרת להיבחן שוב".
    למרות שבחן מאות שחקניות, אמריקאיות, ערביות וישראליות, משהו בגליק קסם לטננבאום והוא קיבל אותה לתפקיד. כבר חודשיים שההצגה "דה לאסט וירג'ין" (הבתולה האחרונה) עולה באוף-ברודוויי וזוכה להצלחה. גליק מגלמת את דמותה של פטימה, צעירה פלשתינית יפה, הנאנסת בידי חייל ישראלי ויוצאת להחזיר את כבודה האבוד על איבוד בתוליה על ידי הפיכתה לקדושה. ה"ניו יורק טיימס" חלק לה תשבחות חמות על משחקה, ההצגה קיבלה חשיפה מרשימה בעיתונים המקומיים ואפילו הסי.אן.אן הגדיר אותה כ"ראויה לשבח". בינתיים התקבלה לעוד הצגה שתעלה בחודש הבא, "דה גיפט" (המתנה), בבימויה של שונה קטנר, מחזאית ובמאית אמריקאית, בה תגלם שתי דמויות, של צעירה יהודייה ושל גרמנייה נאצית. עם פתיחה מרשימה כל כך, שילוב של מזל והרבה כישרון שמגובה ברזומה שצברה בארץ, בקולנוע, בתיאטרון ובטלוויזיה ("חברות הכי טובות", "ג'ירפות", "לשחרר את הנסיכה", "לנגד עיניים מערביות", "סיפורים קצרים על אהבה", "המונדיאל", "אש קטנה", "סיפור משפחתי", "הורדוס", השחקן", "101", "רצח"), העתיד נראה מתוק.

    - למה ניו יורק? למה לא ישר להוליווד, שם נמצאת תעשיית הקולנוע?

    "באתי בשביל העיר, לא בשביל התעשייה. אני אוהבת את ניו יורק, ויש לה מספיק מה להציע לי. יש פה הכל מהכל. כל חיי רציתי להגיע לכאן. זה התגבש בעיקר כשסיימתי ללמוד אצל ניסן נתיב, אבל אז קרו הרבה דברים טובים שהשאירו אותי בארץ. לא עשיתי את המסלול הרגיל של להשתחרר מהצבא, לעשות טיול גדול, לחשוב מה אני רוצה לעשות. התחלתי ללמוד משחק כשעוד שירתתי בצבא, סיימתי בגיל 22 ולמרבה שמחתי שבוע אחר כך כבר התחלתי לעבוד ב'הקאמרי' ולצלם את 'לנגד עיניים מערביות' של יוסף פיצ'חדזה. כל הזמן הזה ניו יורק היתה ברקע. תמיד חלמתי לגור שם".

    - את מרגישה שמיצית בארץ?

    "לא, לא מיציתי, הגשמתי את עצמי. עבדתי קשה. למדתי. יש דברים שיותר הצלחתי בהם ויש דברים שפחות. אבל אני רוצה עוד לביים, למשל. באתי לפה כדי להתפתח. הגעתי למצב שאחרי שבע שנים במקצוע הרגשתי שאני חייבת להעשיר את עצמי. היו אצל ניסן שיעורים שלא את הכל הבנתי, ולא פעם, באמצע צילומים או חזרות להצגה, קלטתי וחשבתי 'וואללה, זה בדיוק מה שהיה בשיעור ההוא'. עכשיו הרגשתי שאני צריכה ללמוד שוב. גם בשנה האחרונה, לפני שנסעתי, חזרתי ללמוד באופן פרטי עם ניסן נתיב פעם בשבוע".

    - אז מה קרה שדווקא עכשיו החלטת על ניו יורק?

    "קורה שיש לך חלום ואתה אומר לעצמך שאם זה אמיתי, הזמן הוא התשובה הכי נכונה. שנה ראשונה אומרים אולי זה קריזה, אחר כך יכולים להגיד שזה פנטזיה. עברו שבע שנים מאז שסיימתי את הלימודים, וכל שנה הבנתי שהחלום לא נמוג. היו חלומות אחרים והחלום הזה נימנם, ועכשיו הרגשתי שזה הזמן הנכון לעשות את זה".
    כל זה קורה בזמן שאתם רואים אותה ב"טיפול נמרץ". בסידרה היא משחקת את טליה, הבת של פרופ' דותן. "היא סטאז'רית צעירה, שקדנית, קפדנית ומדויקת מאוד, סופר דעתנית, שיודעת מה היא רוצה, אומרת את זה ועומדת מאחורי המילים שלה", מתארת אותה גליק, ונראה שהיא מתארת גם את עצמה באותה נשימה. "גם כשהיא עושה משהו לא טוב, היא לוקחת אחריות", היא ממשיכה. "היה לי מאוד כיף ומעניין לשחק אותה. זו דמות שלומדת לעשות את ההפרדה בין המקצועי לרגשי, לא להזדהות עם הכאב של המטופלים ולקחת אותו הביתה. אהבתי את הסידרה, רוני קיי הבמאית מקסימה, וריגש אותי לעשות את התפקיד הזה, כי הוא חיבר אותי לאבא שלי ז"ל, שהיה רופא (ונפטר כשהיתה בת 7 - י.ק.). זה היה לשחק את אבא שלי קצת, להרגיש שאני עובדת בסביבה דומה לזו שהוא עבד בה".

    - ועכשיו, כשאת בניו יורק, את מרגישה שאת חיה בחלום שלך?

    "כן", היא עונה בהתלהבות. "אני קמה בבוקר, פותחת את הדלת, מסתכלת על העיר הזאת ואומרת 'אלוהים, תודה. פשוט תודה. תודה, תודה, תודה'. כל פעם שביקרתי פה, הייתי מסתכלת מהמטוס בכניסה למנהטן וחושבת על המבנה של העיר הזאת, הכל שואף למעלה. כל כך חלמתי לחיות בתוך זה".

    - אז מה החלום החדש, מה היעד?

    "אין יעד. אני לא עושה תיכנונים. אני יודעת מה יהיה? באתי לפה בהחלטה שאני נותנת לעצמי שנה בניו יורק במטרה להתפתח. לא תיכננתי שכל זה יקרה. אני לא בעניין של לכבוש משהו. אשמח אם אוכל לחיות בניו יורק ולחזור לארץ כל כמה חודשים, לעשות טלוויזיה וקולנוע. לתיאטרון לא אוכל להתחייב, כי אגיע לתקופות של לא יותר משבועיים-שלושה".
    ובניו יורק כמו בניו יורק, לזרום פירושו לרוץ, ועדיף כמה שיותר מהר. היא מתארת את סדר היום שלה: "קמה בשבע וחצי בבוקר, בשמונה וחצי מתחילה ללמוד עד שתיים אנגלית ומבטא, חוזרת הביתה, מורידה את הכלבה, אוכלת צהריים, הולכת לחזרות, בימים שאין לי חזרות אני בסטודיו של טרי שרייבר, בערב מתאמנת בפילאטיס ויוגה, חוזרת הביתה, קוראת המון. מדי פעם מוצאת זמן לבלות. אני גם בקשר טלפוני עם אמא שלי והחברים, עם הסוכנת שלי לביאה הון ועם ניסן נתיב. לא התנתקתי מהארץ, לא נסעתי בשביל להתנתק. באתי כדי לחיות קצת אחרת".

    - נשמע כמו דף חדש.

    "לגמרי. הכל חדש".

    - יש לך גם מישהו חדש?

    "אם יש משהו שלמדתי, זה שאני לא מדברת על היחסים שלי. זה בשביל עצמי ואף אחד לא צריך לדעת".

    - יש לך פה חברים ישראלים?

    "כן, גם ישראלים וגם אמריקאים. בבניין שאני גרה יש ישראלים שהכרתי, ואני שמחה שאני בקשר איתם. איפה שאני גרה יש את השילוב הזה של האיסט והווסט, יש מקומות שמזכירים לי את אירופה, והרבה דברים שמזכירים לי את הארץ. אני הולכת למיט מרקט וזה מזכיר לי את פלורנטין. אני משווה כל דבר לארץ. כל הזמן חושבת זה כמו, זה כמו".

    - התחברת מחדש לחומוס?

    "תמיד אהבתי חומוס, אבל אני יותר בעניין של טחינה. אין יום שאני לא אוכלת משהו עם טחינה. חולה על טחינה. ועל במבה. יש לי חברים שעובדים במשרד הביטחון, וכל יום שישי אני מבקשת מהם חבילה של טחינה גולמית ועשרים שקיות במבה. יש פה סופרים ענקיים, עם כל כך הרבה ממתקים, ומה אני אוכלת? במבה. שום חטיף במדינה הזאת לא מדבר אלי".

    - למה את מתגעגעת?

    "רגע, אני צריכה לחשוב: איזה ממתקים? מקופלת! חסר לי נורא מקופלת. וקוטג'. אין פה קוטג'! הקוטג' עם הזיתים... אוי... הקוטג' פה מגעיל. אהה! וביסלי! איך אפשר לחיות בלי ביסלי? יואו, איזה ממתקים טובים יש בארץ. אגיד לך עוד מה חסר לי, הוופלים של 'מן', הפשוטים האלה, עם הקקאו. אבל למה אני הכי מתגעגעת? אל תצחקי, לסבון של 'נקה 7', הוורוד והכחול. אני לא משתמשת פה ב'דאב' ו'פאנטן', כי אני יודעת שהם עושים ניסויים בבעלי חיים".

    - מה עושה לך המצב בארץ עכשיו?

    "כואב לי על המדינה שלי. סיפרתי לחבר שעובד איתי בהצגה - הוא רואה אותי לפעמים בוכה כשאני שומעת חדשות - שמפטרים עכשיו שחקנים ב'הקאמרי' כי אין כסף, ואם יש מלחמות אז אין תרבות. ואנחנו עם שיש בו תרבות, אבל אין זמן להתעסק בה כשאתה כל הזמן מתעסק במציאות. הוא בא לראות אותי ב'הבתולה האחרונה' וחשב שזה סיינס פיקשן, תיאטרון אבסורד. אמרתי לו, 'האבסורד כל כך מציאותי, שזה באמת אבסורד שזאת המציאות שלנו'. אני מסתכלת פה על אנשים, החיים פה מאוד נוחים. זה מצחיק שאתה נמצא באמריקה, מדינה כל כך גדולה, פותח את הטלוויזיה ומי בחדשות? ישראל. הרי אנחנו יותר קטנים מכל מדינות ערב, אנחנו כמו ריס שנפל לזה שצייר את המפה. ובכל זאת אנחנו כל הזמן בכותרות. אני קוראת עכשיו הרבה על השואה, כהכנה להצגה החדשה 'דה גיפט'. אנחנו עם שסבל תמיד, ובכל זאת שורדים. אנחנו באמת העם הנבחר. עם מיוחד. לא יעזור. יש לנו את השורשים שלנו, את האמונה שלנו, את התנ"ך שלנו".

    - נשמע שאת מחוברת ליהדות שלך.

    "כן. בשנתיים האחרונות התחלתי להתעניין, להדליק נרות ולקרוא תהילים. עוד בארץ התחלתי ללכת עם תהילים, קראתי וזה נתן לי המון כוח. כל פעם שיש לי מחשבות לא טובות, אני שמה את היד על הספר, לוקחת נשימה עמוקה, פותחת ונותנת למילים ולהבנה שלי אותן להיות בתוכי. מאז שאני פה, אני קוראת כל יום".

    - איך ההרגשה לשחק באנגלית?

    "מאוד מרגשת. תוך כדי משחק אני לומדת את האינטונציה והמשקל של השפה. לכל שפה יש מנגינה ופה יש מנגינה אחרת, שאני לומדת אותה. זה קסם. תמיד תיאטרון וקולנוע בשבילי זה קסם".

    - לא תיכננת שיסתדר לך כל כך יפה. מה אם זה לא היה קורה?

    "אז היו דברים אחרים שהיו מסתדרים יפה".



    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יוספה קמחי
    ליאת גליק. הגשמתי את עצמי
    צילום: יוספה קמחי
    לאתר ההטבות
    מומלצים