אל תלכי, שרית

בדרך הביתה מהצפון שרית חדד נרדמת במושב האחורי של האוטו. אני לא יודעת על מה היא חלמה: על הילד בן השש שנצמד אליה וסירב לעזוב, על הילדות הקטנות שנאנסו על ידי אבא שלהן, על הבחור הצעיר, עיוור ופגוע מוח, שיודע לנגן ולשיר את השירים שלה, או על הבגד שתלבש בתוכנית של דודו טופז. בכל מקרה, לאורך כל היום הזה התערבבו בצורה איומה טרגדיות אנושיות עם שיקולים ציניים של יחסי ציבור, משיחות סומק ותיקוני אודם לצרכי סטיילינג עם ניסיון כן לגמרי של ילדה בת 24 לשמח לרגע את אלה שההוא למעלה (אלוקים, כמו שחדד קוראת לו, אסור לשאת את שמו לשווא) לא חושב עליהם מספיק.

לרגעים זה נראה כמו שליחות, לרגעים אחרים זה נראה כמו קרקס. אולי ככה זה אמור להיראות. המוסדות שחדד ביקרה בהם, כפר כישורית בגליל וכפר הילדים בכרמיאל, זקוקים לחשיפה הזו כדי לקבל כסף שיעזור להם להמשיך להתקיים. חדד זקוקה לחשיפה הזו כדי למכור תקליטים. השאלה היחידה שנשאלת היא האם לילד בלי בית שרדף אחרי הב.מ.וו של חדד כי הוא לא הצליח לקבל חתימה, הסידור הזה באמת השתלם.

הפרשה שבגללה הגיעה חדד למוסדות האלה התחילה ב-2001. שוטר תנועה עצר אותה בדרך לראשון לציון וביקש ממנה רשיונות. אבי גואטה, מנהלה האישי, טוען שהשוטר היה אלים ותוקפני: הכניס יד למכונית של חדד וניסה להוציא בכוח את המפתחות מהסוויץ'. קשה לדעת מי התחיל. בכל אופן, הדם של חדד עלה לה לראש, והיא פתחה עליו פה.

גואטה מספר שאחרי שהתברר לשוטר שמדובר בעלמה חדד, הוא הסכים לקרוע את הדוח ולשכוח מכל העניין. אבל חדד נעלבה, בחיים לא דיברו אליה בצורה כזאת, והיא תבעה שהצדק ייצא לאור. גואטה ניסה להסביר לה שאין דבר כזה לדפוק את המערכת, שככה זה עם שוטרים, אבל חדד לא הסכימה והגישה תלונה נגד השוטר, שהגיש מצידו תלונה על העלבת עובד ציבור. בעסקת טיעון שנחתמה בין הצדדים, בעיקר כדי להקטין את הנזק התדמיתי לחדד, הוטלו עליה 100 שעות של עבודות לתועלת הציבור. חדד כבר השלימה את חובה לחברה כמעט לגמרי, נשארו לה רק עוד כמה מפגשים. הצטרפנו אליה לאחד המפגשים האחרונים.

מה קורה? למה השקט?

12:30 בצהריים, תחנת דלק בנתניה. אוספים את חדד, שנכנסת לאוטו כמו רוח סערה. מדוגמת. הפן במקום, מלאת אנרגיה, עושה פרצופים למכוניות נוסעות. מאחורינו נוסע הוואן של ההפקה, אוטו גדול עם הדפס של חדד שמשתנה בכל פעם שהיא מוציאה תקליט חדש. בוואן נוסע שומר הראש הצמוד שלה, עמוס, שנחיצותו תובן אולי בהמשך.

חדד: אתם לא מאמינים מה קורה. אמא שלי התקשרה אלי עכשיו בבכי. יש איזו שמועה שרצה עלי שהשתגעתי ואני מאושפזת בבית משוגעים. כל החברות של אמא שלי התקשרו אליה בהיסטריה. אומרים שהייתי באיזה מועדון ושמו לי כדורים בשתייה או סמים והתחרפנתי. שעה אני צריכה להסביר לה 'אמא, הכל בסדר, לא קרה לי כלום, זה שטויות, זה סתם שמועה'. היא רצתה שאני אתקשר עכשיו לכל החברות שלה להגיד להן, כי אחרת לא יאמינו לה.

נו, מה קורה? למה השקט? אבי, השמעת להם את השיר שיצא היום לרדיו? תשמיע, תשמיע. גואטה לוחץ בצייתנות על

הפליי, וכאילו המצב לא מספיק מוזר גם ככה, מתחיל להתנגן בפול ווליום שירה החדש של חדד שנושא את השם 'קצת משוגעת'. צירוף מקרים ביזארי, לא? ביום שהשיר הזה יוצא, יש שמועות שהשתגעת. את בטוחה שזה לא תרגיל ביחסי ציבור שאתם יזמתם? אם זה הגיע עד לאמא שלי, אז זה לא יחסי ציבור. אבל אני, לא אכפת לי. כל הזמן יש עלי שמועות. מה לא אמרו עלי כבר: שאני אנורקטית, שאני לא אוכלת, שאני ככה ואני ככה. אם הייתי לוקחת ללב כל שמועה אוי ואבוי מה היה נהיה ממני. אני בנאדם מפורסם, אז יש עלי שמועות, מה אני אעשה".

את מצטערת עכשיו על כל הסיפור עם השוטר? אולי היית צריכה להקשיב לגואטה ולעזוב את זה. אני לא מצטערת על שום דבר. הוא העליב אותי, הוא דיבר אלי לא יפה, ולא הייתי מוכנה לשתוק על זה כי אני רודפת צדק. הכל זה מאלוקים. כל מה שקורה קורה לטובה, ואני מאוד שמחה לעשות את ההתנדבות הזאת, שאני עושה כל הזמן גם בלי קשר ל-100 שעות שאני חייבת. זה עושה לי כיף לבקר ילדים חולים, לראות אותם. זה כיף חיים. אני רוקדת עם הילדים ומשתגעת איתם. אלוקים נתן לי מתנה, את המוזיקה, והביא אותי לעולם הזה כדי לקרב לבבות ולשמח את העם. זה בכלל לא עונש, זו זכות".

וואי, זה כמו בית מלון

מגיעים לכישורית, כפר יפהפה שהוקם ב-94' על ידי קבוצת הורים לילדים שלוקים בפיגור או סובלים מפגיעות מוח ובעיות נפשיות. המטרה היא לאפשר לאנשי המקום למצוא בית לכל החיים, מגיל 18 ואילך, ולחיות חיים רגילים ככל האפשר.

חדד יוצאת מהאוטו, חבושה במשקפי דיסטנס, מהדסת על עקבי סטילטו של 20 סנטימטר, ועדיין מיניאטורית. תושבי המקום כבר מחכים לה בחוץ, מתים לדבר איתה, לגעת בה, לחבק. הם סוגרים עליה.

חדד נראית טיפה מפוחדת, אי אפשר להאשים אותה, אבל היא מוגנת היטב על ידי עמוס, שומר הראש האימתני שמשחיל אותה פנימה. מנהל המקום מכניס אותה למועדון של המבנה, חדד מתלהבת. וואי, זה נראה ממש כמו לובי של בית

מלון". היא מקבלת טיפול מלכותי. אפשר לשכוח לרגע שהיא פה בשבילם, ולא להיפך. ככה זה עם כוכבים: ממציאים עליהם שמועות, אבל לפחות עושים להם כבוד. עושים לה קפה, מביאים לה עוגיות, ואז פוצחים בהרצאה קצרה על המקום כאילו חדד היא מינימום שרת העבודה והרווחה, שההחלטות שלה ישפיעו במשהו על המשך דרכו של המוסד. חדד מנסה להקשיב בריכוז. שואלים אם יש לה שאלות. אין לה. באמצע התדריך מתפרץ לחדר אחד הדיירים ומבקש מחדד לחתום לו עכשיו כי הוא מאוד ממהר. חדד נבוכה. היא שואלת אותו אם הוא מעריץ שלה. הוא עונה לה שהוא בכלל מעריץ של דני רובס. חדד מפרגנת לרובס. מנהל המקום מבקש ממנו ללכת ולחכות למטה כמו כולם. אחרי ההקדמה חדד מובלת למועדון שבו מחכים לה כל דיירי כישורית. היא לא בטוחה מה היא אמורה לעשות עכשיו. חדד וגואטה מלווים בכל הביקורים האלה על ידי אילנה דויטש, נציגת משרד העבודה והרווחה, שאמורה לסייע, או כמו שגואטה מסביר, להתערב במקרים שמבקשים משרית חדד לשיר, כי הם הרי לא באו לתת הופעה, הם באו לעשות שעות לתועלת הציבור. חדד יושבת קפואה ליד גואטה. כולם שותקים. קצת מביך. ליד אורגן נייד יושב עמית, בחור צעיר, עיוור, פגוע מוח, עם משקפי שמש, ומתחיל לנגן אקורדים של 'אתה תותח'. חדד שוכחת שהוא לא רואה ומסמנת לו 'כל הכבוד'. אחר כך היא לוקחת את המיקרופון ומתחילה לשיר. תוך שנייה כולם על הרגליים, שרים את המילים, נוגעים בה, מחבקים ומנשקים. חדד מעבירה להם את המיקרופון וחולקת איתם קטעי סולו. צוות המקום לוקח כמה צעדים אחורה ומוחה דמעות ספונטניות. חדד ייצוגית מאוד, מחייכת אותו חיוך שאפשר לראות בכל התמונות שלה. קשה לדעת אם זה נוגע בה בכלל: או שהיא אמיצה בשבילם, או שהיא כבר

רגילה לזה. ואז עוד שיר, ואז רוצים עוד אחד קטן, אבל אין עוד אחד. חדד צריכה לעבור למקום הבא.

אני בסדר, לא השתגעתי

חוזרים לאוטו. חדד מעיינת במכתבים שקיבלה מדיירי כישורית. איזה מתוקים הם היו, כאלה חמודים. וואי, הם כותבים כמו ילדים בכיתה א', עם טעויות כתיב, אבל אני מבינה את הכתב של כולם, איזה מתוקים. היו שם כמה מקרים נורא עצובים. לא היה לך קשה? לא בא לך לבכות לפעמים? מה פתאום, זה בכלל לא קשה, זה כיף נורא. אני מאוד נהנית מזה. הם חמודים. אני זמרת של כל העם, והעם אוהב אותי. רוצים לשמוע עוד פעם את 'אני קצת משוגעת'? אבי, תשים פליי. גואטה שם פליי, וחדד שרה בקולי קולות עם עצמה. אחרי דקה אין שום זכר לביקור בכישורית, והאווירה ברכב צוהלת ושמחה. הסלולרי של גואטה מצלצל, על הקו עיתונאית שרוצה לברר בעניין השמועות על האשפוז הכפוי. גואטה מוצא את עצמו מזים את הקשקוש הזה. חדד צורחת מאחורה: אני בסדר, לא השתגעתי, אני בסדר. ושישימו תמונה יפה שלי, עדכנית.

מגיעים לכפר הילדים בכרמיאל, מוסד שמאכלס מקרים מהסוג שממלא את עמודי החדשות: ילדים שננטשו בבית חולים, ילדות שנוצלו מינית על ידי בן משפחה, ילדים מוכים, ילדים להורים נרקומנים. חלקם יוצאים הביתה פעם בשבועיים, לאחרים אין לאן ללכת. לילדים הבטיחו שחדד תגיע בשתיים. עכשיו כבר ארבע. הילדים מחכים לה בכניסה לכפר. הצלמת שלנו מבקשת מכמה מהם להצטרף לחדד לצילום, הם נענים בהתלהבות, אבל החוק אוסר על פרסום פניהם ולכן

צריך לבקש מהם להסתובב כדי שלא יזוהו בצילום. אחת הילדות, יפהפייה מדהימה, בת שש או שבע, שואלת אם היא צריכה לסובב את הראש בגלל שהיא מכוערת. לך תסביר לה.

מנהל המקום מכניס את חדד למשרד. קצת היסטוריה על המקום ומיץ אשכוליות. אחרי זה עורכים לה ביקור באחד המשפחתונים. המשפחתון מתנהל על ידי זוג נשוי שמתגורר בו עם ילדיו ועם 11 מילדי הכפר. מטרתו היא ללמד את הילדים האלה, שההורים שלהם לא השכילו לעשות עבודה ראויה, איך משפחה אמורה להיראות. כמה שהמקום חם ונעים, אי אפשר שלא להתקומם על ההורים האלה, שהביאו לעולם ילדים שהם לא מסוגלים לדאוג להם, ונותנים להם לגדול בחדרונים קטנטנים עם ארבע מיטות קומותיים ומשפחה מלאכותית.

חדד מתלהבת בקריאות איזה יופי, איזה חמודים, איזה יפה פה, וואו. המקום קטן, כך שהסיור נגמר אחרי דקה. בהמשך חדד מובלת למועדון, שם להקת ילדי הכפר שרה לה את השיר שחידשה, 'היום היום'. אחר כך חדד לוקחת את המיקרופון ומציעה לענות על שאלות. ילד אחד שואל מתי היא התחילה להיות מפורסמת. אנשים הכירו את השירים שלי, וככה נהייתי

מפורסמת, מרחיבה חדד. אחרי זה היא מונה כמה תקליטים הוציאה עד היום, ולא שוכחת לספר שהשבוע יוצא לה תקליט חדש, מספר 11. זה אולי לא המקום המתאים ליחסי ציבור, ואין אבא ואמא לבקש מהם 'תקנו לי', אבל לא נורא, הילדים בכל זאת מוחאים כפיים. הם מבקשים ממנה לשיר, רק שהפעם אין מי שילווה אותה באורגן. היא מתנצלת ואומרת שלא באה מוכנה. אז בלי שירים. מספרים לה שלילד אחד שקוראים לו מוטי יש היום יומולדת, אז חדד מתחילה לשיר כמה בתים מ'יאללה לך הביתה מוטי'. קטנטן אחד ניגש לשיר איתה, אבל השירה דועכת מהר, אחרי שהוא מתבלבל במילים. הם רוצים עוד שיר, אבל אין זמן.הצוות של חדד, כבר עם הפנים החוצה, מזרים חבילות יומנים של חדד. הביאו מאה יומנים, אבל בכפר יש 220 ילדים. מי שהתנפל, קיבל. חדד מתיישבת לחתום, אבל תוך דקה מתנפלים עליה כולם, והיא נמלטת

לתוך הב.מ.וו. הילדים ממשיכים לרוץ אחרי האוטו, אבל אנחנו כבר לא שם. חדד מרכיבה שוב את משקפי הדיסטנס, קצת נסערת. היא כמעט נמחצה למוות, מה אפשר לעשות.

בגד פצצה לדודו טופז

חדד השלימה עוד שש שעות של עבודה לתועלת הציבור (סופרים גם את הנסיעות הלוך וחזור). היא הרוסה מעייפות. היא מדברת עם מישהו בטלפון ומבקשת שיסדרו לה בגד פצצה לתוכנית של דודו טופז. חדד הולכת לישון, מבקשת לשים את הדיסק שלה ברקע כדי שלא נצטרך לשמוע את הנחירות. היא תנוח קצת, ומשם תיסע לאולפן להקליט שיר חדש.

בניגוד לאמנים אחרים, מסביר בינתיים גואטה, חדד באמת באה מהעם. אין לה פוזות, יש לה לב זהב. כל הדרך הביתה גואטה עונה לשיחות טלפון ממעריצות. הוא מכיר אותן בשמן הפרטי, אף פעם לא מסנן, תמיד נחמד. אומר להן שלא יחכו לחדד במשרד, היא לא תבוא היום, אבל מבטיח שהיא תבוא מחר. כשמגיעים לתל אביב, חדד מחויכת מאוזן לאוזן, מחבקת ומנשקת את כולם. היא התעוררה, שתתה פחית רד בול שנתנה לה כנפיים. היא מכריזה שהילדים בחיים לא ישכחו את היום הזה, זה משהו שהם ייקחו איתם לכל החיים. אולי היא צודקת, אבל אני חשבתי כל הזמן על הילד הזה עם הטרנינג הצהוב והחולצה הירוקה, שרץ אחרי האוטו וצעק אל תלכי, אני לא אעשה לך כלום, בבקשה, שרית, אני רק רוצה חתימה.

ורק תוספת קטנה: כפר הילדים כרמיאל מחפש משפחות שיארחו את הילדים בסופי שבוע. טלפון: 4-98869300