מוכה אהבה עצמית

יש במאים, שגם אם אינם כותבים מי יודע מה, חייבים לראות כל דבר שהם עושים. ווס אנדרסון ("משפחת טננבאום"), וינסנט גאלו ("באפלו 66"), הארמוני קורין ("Gummo") או ג'יימס גריי ("רחובות מושחתים") הם חלק מרשימת במאי-החובה האלה, שפול תומאס אנדרסון, אשר סרטו "מוכה אהבה" עלה בסוף השבוע לאקרנים, עומד בראשה.

אנדרסון נמצא פה בסך הכל מאז תחילת שנות התשעים, לאחר שביים את סרטו הקצר הראשון "Cigarettes and Coffee", רגע אחרי שעזב כמו בן-אדם את לימודי הקולנוע בניו-יורק ופנה למקום האהוב עליו, סן פרננדו ואלי, משם לא יצא בשלושת סרטיו האחרונים. סרטו הארוך הראשון, “Hard Eight", עשה עם גווינית פלטרו דברים נעימים עוד בשנת 1996, ופיליפ בייקר הול מביא שם הופעה בלתי נשכחת. הפריצה הגדולה הגיעה שנה אחר כך, עם "לילות בוגי", שביים אותו אחד בן 27 (!). אחר-כך הגיע "מגנוליה", שהציג את כוחו כמו גם את חולשתו של אנדרסון, במאי ענק שמתעקש גם לכתוב. ועכשיו, אחרי שני סרטים שביחד נושקים ל-340 דקות, הלך אנדרסון ועשה משהו של 94 דקות, עליו זכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן האחרון. ואכן, אנדרסון הוא כנראה הבמאי הגדול ביותר שפועל כרגע בשולי הוליווד. על תפקודו כתסריטאי אנחנו צריכים לדבר.

פול תומאס אנדרסון עושה 94 אינו שילוב שהולך ברגל. כבמאי של אורך נשימה, שמתיש ומציק עד שהוא מצדיק, קוצר היריעה אינו מיטיב עמו, ממש כמו עם רוברט אלטמן, שרוחו שורה על כל סרטיו של אנדרסון, ובנוכחי - איזכור מסרט נשכח, "פופאי", כששירה של אוליב (שלי דובאל) משתרבב יפה (אלטמן מצדו אמר שזה נפלא). כמו תמיד, גם ב"מוכה אהבה", אנדרסון עסוק יותר בקולנוע, במחוות ובמחבואים - הפעם עם השמש, שנוכחת כמעט בכל שוט, כי "זה כיף גדול לרדוף אחריה".

מי רוצה מרק עוף?

הסרט כולו נשען על דמותו הקולנועית של אדם סנדלר, שמתגלה כשחקן מוכשר באמת, ומצדיק את ההערצה של אנדרסון, שכתב את התסריט עבורו ורק עבורו. סנדלר המתוק, שקונה בתחילת הסרט חליפה כחולה - וכמו סופרמן, ספיידרמן ושות' אינו מחליף אותה לכל אורך הסרט (עניין שאנדרסון אחר, ווס, עושה ממנו ממתקים ב"משפחת טננבאום"), הוא סוכן לציוד אמבטיה שקונה בזמנו הפנוי מאות פודינגים כדי לזכות במבצע שמבטיח כך וכך מיילים לטיסה, למרות שממילא אין לו לאן לנסוע: הוא בודד, מדוכא, אומלל. יש לו שבע אחיות שמנסות לשדך לו את אמילי ווטסון, שמשמשת פה, בגבולות הפסיכוטיים שלה כמובן, כאופציה השפויה - חידוש מרענן לאחר שהשתרללה בסרטיה הקודמים. במקביל הוא מגלה פתרון אחר לבדידותו - דרך שיחה אירוטית אחת, אך העניינים מסתבכים והוא מוצא עצמו נרדף בידי ארבעה אחים אותם מנהל פיליפ סימור הופמן (הוא-הוא ג'ק ניקולסון החדש, עוד תראו), ומנסה, כל-כך יפה הוא מנסה, לזכות במיילים לטיסה, בחיים נורמליים ובאהבה.

התסריט מודבק, לא מוצדק ומחופף בערך כמו שזה נשמע, ולצד כמה רגעים יפים יש לא מעט רעיונות מותשים מעצמם - שיחות אירוטיות (אפילו איה ושירלי עשו את זה), פסנתר באמצע הרחוב (כיאה לבן אדם שמחפש את המוזיקה שלו בחיים) או נסיעה רומנטית להוואי. המוטיבציה של עשיית הסרט, אם כך, מעניינת יותר מהסרט עצמו: למה אנדרסון, שיכול לביים מה שהוא רוצה, עשה לנו ככה? כפי שהוא מעיד, הכל התחיל בגלל שנמאס לו ממחלות, מסרטן ומדיכאון (נו, למי לא?), ומאחר שהרגיש כל-כך טוב איזו תקופה, החליט לקום ולעשות סרט שמח. "מוכה אהבה" הוא הכי נחמד שאנדרסון יכול לתת, הכי קרוב למיוזיקל, "מרק עוף", כהגדרתו.

שילמד קצת מאלטמן. גם מרנה

מרק העוף של אנדרסון מתגלה כבעייתי בעליל, ומוביל בעצם לסרטו הגרוע ביותר עד עתה. הוא מבליט את צדדיו החלשים ביותר, המתישים, הבנאליים, שמקורם בעיקר בתסריט - שאנדרסון מתעקש, פעם אחר פעם, לכתוב. אנדרסון - במאי ענק שיכול להסתפק בזה - סובל מכל המניירות שהתואר "אוטר" יכול לנפק, ונמצא בטריפ של יוצר שמרשים לו לעשות הכל. החולשה הזו לא נולדה אתמול: גם בסרטיו הקודמים הוא לא התגלה כתסריטאי גדול: "לילות בוגי" לא נכנס בדמויות כיאה לסרט באורך כזה, "מגנוליה", בסיכומו של דבר, לא לוקח אחריות אמיתית על החיבור שבין הסיפורים ושוקע לתוך מסר פשטני, ו"מוכה אהבה" הוא יצור כלאיים עמוס ברגעים סטודנטיאליים שזכו לפיתוח ולהדפסה רק בגלל שמישהו חשוב במקום חשוב לא פחות מאמין - אולי בצדק - שצריך לחקוק כל מה שהכוכב החדש מהעמק אומר ועושה, או כמו שהטוקבקיסטים אוהבים לצעוק - "PTA - כל מילה בסלע".

אנדרסון צריך אם כך ללמוד קצת מאלטמן, שהרפה מעט לאחרונה מכתיבה, מג'ונתן דמי (חברו הטוב של אנדרסון ומעריץ מובהק), אלפרד היצ'קוק, ויטוריו דה-סיקה או אלן רנה. כל אלה יכולים ללמד אותו איך למצוא תסריטאי טוב ולדעת לוותר היכן שצריך. רנה, למשל - הרחוק ממנו שנות אור - יכול לשמש עבורו דוגמא ומופת. כאחד שכמעט כל סרטיו היו סרטים מוזמנים, סירב רנה לראות עצמו כמי שיש לו מסר לעולם, ואמר כי יש סכנה אחת גדולה: "הסכנה להפוך לסוג של אנדרטה, לדמות לעצמך שאתה הסופר שאנשים חושבים שהנך". וזו בעצם הסכנה הגדולה של אנדרסון ושל כל האחרים. לחשוב שהוא לא "רק" במאי.