כנס יוצאי זמביה

יותר מ-20 שנה אחרי "לא רוצה לזמביה" חוזר עופר אקרלינג עם שני אלבומים קצרים (אי.פי). הראשון, "אחד מתוך חמש", כולל חמישה שירים של אקרלינג, שגם מנגן בכל הכלים; השני, "שניים מתוך חמש", הוא שיתוף פעולה עם איש "טנגו" לשעבר ו"החברים של נטשה", המתופף והמפיק ז'אן פול זימבריס. שני המיני-אלבומים הם רק שניים מתוך חמישה אלבומים קטנים שייארזו לקופסה שלמה שתכלול עבודת של אקרלינג. עוד אמורים להיכלל שם אי.פי של רוק, חומרים גנוזים מאלבום שעשה יחד עם מיקי שביב ועוד.

הקריירה של אקרלינג היתה סהרורית- משהו. בתחילת שנות ה-80 הוא סימן את עצמו כהבטחה גדולה. אחר כך הסתבך במשפט פלגיאט הרסני בדבר מקוריותו של "לא רוצה לזמביה". הוא נסע לארה"ב לכמה שנים, שם התפרנס בין השאר מסחר במכוניות, עבד על שירים חדשים וגנז אותם, ולפני שמונה שנים חזר ארצה והקים את אולפן "אינדי" - מהיחידים שעדיין שורדים בעידן האולפנים הביתיים. מתברר שהיה מעורב כאיש סאונד והפקה באלבומים של אמנים רבים, בין היתר באחרונים של שמוליק קראוס ומיקה קרני. בין לבין הוא גם הספיק להקים משפחה ולחבוק שני ילדים.

הזמן קצת טשטש את העובדות, אבל "לא רוצה לזמביה" – איך שלא מסתכלים על זה – היה שיר פגזי עם סאונד ניו-ווייב-סקא חדשני לתקופתו, וגם האלבום השלם של אקרלינג היה בהחלט מעניין. כך שהחזרה שלו לפעילות משמחת - הן בגלל התוצר הרענן (בעיקר הפקתית) והן בגלל פורמט האי.פי, שמזמן צריך היה להיות סטנדרט קבוע בישראל. "התקשורת הרבה יותר מהירה ומגוונת היום, ואנחנו, היוצרים, שמספקים חומרים לתקשורת, צריכים להיות מהירים. להוציא תוצרים מתומצתים ולעניין", מסביר אקרלינג את הוצאת המיני-אלבומים.

- ספר קצת על העבודה האישית ועל שיתוף הפעולה עם ז'אן פול זימבריס.

"התקליט הראשון נוצר תוך כדי עבודה על תקליטים שהייתי מעורב בהם. פשוט הצטבר ציוד באולפן ההקלטות, התחלתי לשחק איתו, והיה לי רעב עצום להיכנס להקלטה על גבי מחשב. 25 שנה אני באולפנים ורק לאחרונה גיליתי את האפשרות לעבודה עם מחשב. רציתי לעשות סטאז' וחשבתי שמן הראוי לעשות זאת על בשרי. אני רגיל לעבוד עם קבוצות יוצרים, כשהכשרון האולטימטיבי מתחלק בין אחרים. הרגשתי שתוך כדי ניסוי וטעיה אני יכול להגיע לזה לבד. זה הציב בפניי טריטוריות וגבולות חדשים, וזה ריתק אותי.

"ז'או פןל זימבריס היה המתופף ב'לא רוצה לזמביה'. הכרתי אותו כשהוא היה בלהקת 'טנגו'. באותה תקופה, בשנת 84', עבדתי לצד יוסי פיין, ירון בכר וטל ברגמן, על תקליט שבסופו של דבר נגנז. אנחנו עבדנו בבקרים והם (טנגו) בערבים. הכרתי לעומק את ז'אן כשחזרתי מארה"ב. הוא עשה באולפן שלי מספר הפקות, והבחירה שהובילה ל'שניים מתוך חמש' היתה תוצאה של סקרנות ורעב להקליט יחד, באופן קוסמי ואימפולסיבי. אני אוהב לעבוד עם ז'אן כי הוא סקרן ונמצא כל הזמן בחיפוש. הוא חי בעבר בצרפת וגרמניה, ויש תחושה של ערב-רב של תרבויות שנוצרת מן מהמפגשים".

- בחרת להתרכז באלבום של מילים ונופים מוזיקליים יותר מאשר של מלודיות. למה?

"זה נובע מההתעסקות שלי עם הדבר המדהים שנקרא של 'הפקה של שיר'. זה נובע משעמום, תאוותנות ומחקר. אני רואה עבודת אולפן כהתעסקות עם מולקולות באוויר. אפשר ליצור מכל שיר פרצופים וטעמים ואני נורא אוהב באולפן להפתיע את עצמי, ליצור דיאלוג מעניין עם המאזין וליצור תחושה של שמירה על סטייל".

- בתוך מכלול העבודות הטכניות, היה לך קל להתרכז בכתיבת מילים?

"ב'אחד מתוך חמש', בגלל שהוא כה אינטימי, המצאתי את רוב המילים באלתור תוך כדי הקלטה. ב'שניים מתוך חמש' בחנו קצת טקסטים, נוצר דיאלוג שהוביל לבחירת טקסטים של אחרים, כמו של חנה גולדברג ואביבית רווח".

- מתי האזנת לאחרונה ל"לא רוצה לזמביה"?

"לפני הרבה שנים, אני אפילו לא זוכר. אני שומע מאנשים שהם שומעים את זה ברדיו".

- איך אתה מסתכל היום על משפט הפלגיאט?

"זה מצחיק שמה שהוביל למשפט הנצחי 'לא רוצה לזמביה' לא היה נינה האגן, אלא 'לא רוצה ללכת לצ'לסי' של אלביס קוסטלו. הוא לא רצה ללכת לצ'לסי, אני לא רציתי לזמביה. נתקלתי לפני כמה זמן במני בז'ראנו, טכנאי בכיר במושגים ישראליים, והוא אמר שהוא מסיר את הכובע: 'עשית את הסימפול העברי הראשון', הוא אמר".

- עבדת בסוף שנות ה-80 על אלבום שנגנז.

"עבדתי עם מיקי שביב וז'אן פול, גיא לנדאו, מי שהיה הקלידן הראשון של נטשה; ועופר מאירי, שעובד כיום עם דנה ברגר; וגנזתי. אולי כי הוא קצת הקדים את עצמו. בזמנו התגובות היו מצוינות והיום, אחרי 15 שנה, זה הפך להיות אפקטיבי ואני שוקל להוציא את זה".

- אתה מרגיש לפעמים שמשפט הפלגיאט פספס לך את הקריירה?

"אתה לא יכול לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אני מעורב בקרוב לארבעים אלבומים שיצאו בשנים האחרונות בארץ. בחלק מהם אני מעורב פחות ובחלק אחר יותר. באולפן שלי עברו ברי, דניאל סלומון, אביב גפן, שוטי הנבואה, ועצם העשייה איתם מרגשת אותי לא פחות מעשיית המוזיקה לעצמי. אני נתון לשני העולמות בצורה אולטימטיבית".

- אתה מצטט את זאפה על עטיפת התקליט. למי אתה אוהב להאזין?

"אני אהיה כנה איתך לגמרי – אני כמעט ולא מאזין. מדי פעם אני נוטה להאזין לתקליטים שמגיעים לאולפן, ווייקליף (ז'אן), קולדפליי, בק, אבל בדרך כלל אני יכול ללכת לרכוש תקליט בגלל המפיק שעשה אותו, כמו 'Time Out of Mind', שדניאל לנואה הפיק לבוב דילן, שהוא בעיני אלבום מופת".

- יש לך מכונית?

"היום אין לי מכונית. תראה, באנו עם רצון להרבה מכוניות, זיונים, סמים ורוקנרול. מיציתי את המכוניות, אני לא אוהב סמים יותר, אבל אני עדיין מזיין ועושה הרבה מאוד מוזיקה".

- אתה מתרגש מחיי המשפחה?

"שיא הריגוש. החיים לא קלים, הקונץ זה להעביר אותם עם משפחה, והיא שינתה את חיי; קיבלתי פרספקטיבות יותר מפרות. אני מקבל הרבה תמיכה ואהבה, מה שאנחנו שואפים לו כל החיים, לא?".