סינגלים ישראליים: שובו של משיח

ריטה - "אתה בכל זאת" (הליקון)

הביקורות הלא-מחמיאות (ברובן), שקיבל האלבום החדש של דנה ברגר, דווקא מקבעות את מעמדה כמלכה בהמתנה של הפופ העברי. שהרי דרכו המופלאה של ציבור קוני הדיסקים בארץ, היא לדאוג לכך שכמות המכירות תהיה כמעט תמיד ביחס הפוך לדין הביקורת . ריטה, המלכה המכהנת, ממתינה עוד קצת עם האלבום החדש שלה, ובינתיים מפתיעה עם אזכור לפסגות העבר שלה.

"אתה בכל זאת" הוא השיר הראשון שלה מזה שנים, שמעורר עניין ומצליח להתעלות מעל הסטנדרט הבנאלי והמאובן שלה. השיר הזה מזכיר בעיקר מה הפך את ריטה לזמרת גדולה מלכתחילה – הפרשנות הקולית שלה. אפשר להבין את הרתיעה של רבים מקולה הפומפוזי, אבל אין כמוה בהבעת רגשות והעברת רעיונות דרך שיר. אפשר לומר שלריטה, בניגוד מצער לאמנים רבים אחרים, לא חסרה אינטליגנציה קולית.

אולי זה קשור לטקסט. אי אפשר לטעות כשבוחרים במאיר אריאל, וכמה מצער שעוד לא קם יורש לכותב המופלא הזה. ריטה מצליחה להעביר את כל קשת הרגשות והגוונים הדקים של הטקסט שלו. היא מפתה, מתפנקת, דרמטית, בוכייה, והכל במידה ובעדינות, מעלות שריטה ויתרה עליהן בשנים האחרונות, בדרכה לתואר "מלכת הפאתוס". אבל שיר הוא לא רק מילים אלא גם מנגינה, וכאן טמונה הבעיה. השיר חסר לחן ממש כובש. הוא ניחן בפתיחה אלקטרונית, גיטרות פאנקי פעלתניות, וככל מתקדמים השיר מקבל אופי אתני עם ניחוחות דרבוקה, עד שבסוף מצטרפת אפילו מקהלת גברים ומחיאות כפיים קצובות. אמנם השירה של ריטה מחזיקה את השיר היטב, אבל המיש-מש המוזיקלי הזה מבלבל מאד, ובכלל יש הרגשה שיוצרי השיר פשוט השליכו פנימה מבחר חומרים וקיוו שיתחברו לבד.

בשורה התחתונה, התוצאה מעורבת. לכאורה זה שיר שעונה על כל כללי "אמצע הדרך" - מתחנף גם לאוהבי האלקטרוניקה וגם לחובבי הכפיים - ועדיין אי אפשר לפטור אותו כסתם עוד להיט קליל וממוחזר המותאם לחיכם של עורכי הרדיו, בעיקר בגלל הטקסט והשירה. בסופו של דבר נשארים הגעגועים לימים שהמוזיקה של ריטה לא חיפשה קודם כל את הדרך האמצעית, כשהיה נדמה שהקול של ריטה לא צריך שמיכה עבה כל כך.

ציון: 7.5

שלמה גרוניך - "יד לאהבה"

גם השם "שלמה גרוניך" מעורר היום בעיקר געגועים עזים לעבר. אם איזה זמר אלמוני וצעיר היה חתום על החדש שלו, "יד לאהבה", זה לא היה משנה את איכות השיר, אבל זה גם היה הרבה פחות מכעיס. מהאיש שהצליח פעם לחבר את באך לטאגור, והכל בעברית, מגיע לנו יותר מאשר השיר השדוף הזה, בעל הלחן השאנטי- ים תיכוני הנפוץ עד לעייפה במחוזותינו. זאת מין בלדה עצובה-אופטימית, אבל כזאת שלא מצליחה לרגש אפילו בגרוש. גרוניך עצמו שר בצורה מאד משונה, וכשלאה שבת מצטרפת לשירה פתאום נדמה שבכלל גרוניך מנסה לחקות אותה, ולא בהצלחה מיוחדת.

לאה שבת היא גם נקודת האור בשיר, אבל אפילו הטקסט שלה (והתארחותה בשירה) לא מצילים את השיר הזה משממון. אחרי הסינגל הקודם והמאכזב של גרוניך, נראה כי האלבום "בדרך אל האור" לא ייזכר כאחד מהפסגות בקריירה שלו. נשאר רק להאמין שגרוניך יכול לחזור ולהציע מוזיקה מעניינת.

ציון: 6

חמי רודנר - "הולך איתך לנצח" (עננה/הד ארצי)

בלי שום הכנה מוקדמת, הנה מגיח סינגל חדש של חמי רודנר מתוך אלבום קרוב, למרות שנדמה שרק אתמול יצא האלבום האחרון. אז אחרי "גאולה" ו"מלנכוליה", מילת המפתח הפעם היא "חמלה", והנה יש לנו טרילוגיה. רודנר חוזר מפויס מתמיד. "הולך אתך לנצח" היא בלדת רוק אופטימית וחייכנית, אבל מלבד השינוי באווירה אין הרבה חדש תחת השמש.

"יודעת את, נפלתי משמיים" מתוודה רודנר בשיר, ואכן על הכוכב שלו הכל כרגיל. שוב השירה החצי-בכיינית המוכרת, שוב טקסט עברי מנוקד כהלכה, שוב בלדת רוק רך "לפי הספר". השיר, חובה לציין, לא רע בכלל, מהודק היטב, ובעיקר נשלט על ידי הגיטרות של עידו אגמון וערן וייץ, אבל הנוסחה המוכרת והלעוסה הזאת מתחילה כבר לשעמם. כמה כבר אפשר להשתתף בחיבוטי נפשו של רודנר המיוסר, במסעו ממלנכוליה לחמלה וההיפך? רודנר אכן שולט בעברית על כל רבדיה, אבל כמה עוד אפשר להתרגש מביטויים כמו "רק את תוכלי אחות, את פצעיי כך לאחות"?

רודנר מסתכן בלהפוך לקריקטורה של עצמו, כי למרות הפוריות המבורכת אין שום ברכה בלחזור שוב ושוב על אותו שיר בשינויים קלים. אי אפשר כמובן להחליט בשביל מוזיקאי על מה לכתוב, והבחירה בנוסחה מנצחת תמיד קלה ונוחה, אבל מסינגל בכורה של אלבום חדש אפשר לצפות ליותר – יותר העזה בעיבוד, או טקסט שהוא לא רק מוקפד ומצוחצח, אלא גם מעניין. אז נשארנו עם המנון רוק חיוור תפור לצרכי הרדיו, עם שורת המפתח "הולך איתך לנצח" (בזכר, למרות שכל השיר פונה לאישה). אי אפשר לאחל לחמי רודנר שלא יהיה מאושר, אבל בימים הסוערים והרעבים של "איפה הילד" היה הרבה יותר מעניין.

ציון: 7

ירמי קפלן - "תתחיל מאפס" (NMC)

גם ירמי קפלן מחפש את עצמו כבר הרבה מאד זמן, ובמקרה שלו נראה שהנה בא הרגע. "מתחיל מאפס" הוא כבר שיר שלישי מתוך האלבום שבדרך, והציפיות לאלבום השלם רק מתחזקות. קולו של קפלן הוא אותו קול מוכר, והטקסט אסרטיבי עד אגרסיבי ("במקום שטויות תתחיל לבעוט"), אבל החן של השיר טמון בעיבוד המבריק. על השיר הזה חתומים יותר טכנאים ממוזיקאים, והדבר ניכר בהחלט בתוצאה. קפלן ואייל קצב, שותפו לעיבוד ולהפקה, הצליחו להעמיד בקצת יותר מארבע דקות שיר אינטיליגנטי ועשיר במעברים וברבדים, וכל זה מבלי לחנוק את השיר. הלחן, כמה לא מקובל במוזיקה הישראלית של ימינו, מבוסס על ליין תופים מורכב ומלא מחשבה, לא פלא כשעל הלחן חתומים קפלן ורן שמעוני, שני מתופפים. הגדולה של השיר היא בדיאלוג האינטואיטיבי והמדויק בין הטקסט ללחן – התופים מלווים את החלקים בהם קפלן מצווה על כולם להפסיק עם השטויות ולחיות במקום לצעוק, ובחלקים המלנכוליים יותר ("אז אין לך לאן ללכת, אתה לבד כך מסתבר") מגיחים כלי מיתר שמתכתבים כהלכה עם הטקסט והשירה. הקריצה והחייכנות של כלי המיתר מונעים מהרגעים האפלים של השיר להפוך אותו לחוויה מאנית-דיפרסיבית. בסופו של דבר האווירה כל כך אופטימית, ומה הפלא כשירמי קפלן מבטיח לכולנו: "עוד לא אבוד לך!".

אם זאת נקודת האפס החדשה של ירמי קפלן, אכן האופטימיות חוגגת. השיר עובר אמנם טוב ברדיו, אבל כדאי לחכות לאלבום ולהאזין להפקה המורכבת והמקסימה הזאת במערכת בפול ווליום, כדי להעריך באמת את התיפוף המשובח או את הפתיחה המרתקת.

ציון: 8.5

שלום חנוך - "ראש המשלה" (NMC)

פוליטיקה במוזיקה – טוב או רע? נדמה שהרדיו משמש מפלט אסקפיסטי לישראלי הממוצע, שלא מצליח להפסיק לחשוב ולדבר פוליטיקה אפילו עם עצמו. לכן גם הרגישות המתבקשת והמובנת לכל שיר עברי שנושאו איננו אהבה, שמיים או מים, על אחת כמה וכמה לשיר שכותרתו "ראש המשלה".

לא פלא כי "שירי מחאה" ישראליים נמנעים בדרך כלל מלמחות על משהו באמת, והחדש של שלום חנוך נמנע באלגנטיות מהעניין, פשוט בגלל שלא מדובר בשיר מחאה. יותר משלוש מאות מילים מכילות ארבע הדקות של השיר הזה, שבהיעדר לחן ממשי ממלאות לחלוטין את התמונה. זה לא שיר מחאה סטנדרטי מכיוון שבניגוד למקובל המספר לוקח את תפקיד הגיבור ה"רע" ולא סתם עומד בצד ומטיף מוסר. ככל שמתקדמת הפואמה אי אפשר שלא להיסחף לתוך עולמו של הגיבור, אותו "ראש המשלה", מה שמוליד באופן טבעי הזדהות לא קטנה. זה מונולוג לירי בחרוזים, כמעט כמו סצינה שיצאה מתוך "ריצ'ארד השלישי", או איזה מחזה מעמיק על שליט אכזר אחר. אי אפשר גם שלא לרחם ואפילו קצת על מי ש"כל האחריות עליו".

אז מה זה כן אם לא שיר מחאה? זה לא שיר בכלל. שלום חנוך יצר כאן ממש מיצג אודיו, שמקפיץ את הטקסט למימד חוויתי אחר. אין כאן לחן אמיתי, רק קישוט עדין וכמעט בלתי מורגש של מוזיקה, בעיקר קלידים, וממש אפשר לעצום עיניים ולראות את שלום עומד בלאונג'-בר אפלולי וממלמל את המילים. למוזיקה יש יכולת מופלאה לשנות את המצב המנטלי של בני אדם באופן לא מודע, וזה בדיוק מה שעושה הליווי המוזיקלי בשיר הזה. האוזן נמשכת להאזין לטקסט הארוך בלי להתעייף, והמוזיקה עוזרת להספיג את המילים במוח. השיר הזה מצליח באמת לעורר מחשבה, וכזאת שמחזיקה מעמד אפילו יותר מחמש דקות, וטוב שענק כחנוך עדיין מסתובב בקרבנו כדי להזכיר מדי פעם שמוזיקה, כמו כל אומנות טובה, נועדה לגרות גם את הראש.

ציון: 9