אוהד נהרין פורש מניהולה האמנותי של בת-שבע

13 שנה לאחר שלקח על עצמו את תפקיד מנהלה האמנותי של להקת בת-שבע - אותה הפך, במסגרת התפקיד, למותג בינלאומי עם הפקות כמו "אנאפזה", "וירוס" ו"קיר", בין השאר - החליט הכוריאוגרף אוהד נהרין לפרוש מתפקידו הניהולי. השינוי ייכנס לתוקפו בחודש ספטמבר הקרוב, ולתפקיד המנהל האמנותי ייכנס במקומו של נהרין רקדן הלהקה יושיפומי אינאו, 28, ולצדו רקדנית "בת-שבע" לשעבר שרון אייל, כמנהלת אמנותית עמיתה. נהרין ימשיך, לפחות בשנתיים הקרובות, ליצור לבת-שבע, ונוכחותו ותרומתו ללהקה יישארו כשהיו, להוציא ההיבטים הניהוליים והתואר.
"זה נכון שבת-שבע זה אני, אבל אני זה לא בת-שבע", אומר נהרין בראיון ל-ynet. "זו החלטה שלי ובשבילי. לא יהיו שינויים רדיקליים בעקבותיה וזו אינה החלטה שנולדה מתוך משברים בלהקה, להיפך, זו החלטה אבולוציונית, תהליך ארוך מאוד שהתבשל והגיע עכשיו ליישום דווקא מפני שאני מרגיש שהמקום שבו נמצאת הלהקה והרקדנים כרגע הוא טוב. בניתי בועה, תוך הבועה הזו קורים דברים מצוינים ואני מרגיש שאת התפקיד הניהולי יש אנשים שיכולים לעשות לפחות טוב כמוני. מבחינת הזמן שאני אהיה בסטודיו עם הרקדנים לא יהיה שום שינוי, אני מתכוון להמשיך ולעבוד כמו קודם לפחות בשנתיים הקרובות, רק בלי המחויבויות שהיו לי כמנהל".
נהרין, שנמצא בימים אלה בתהליך עבודה אינטנסיבי לקראת מופע חדש בשם "ממותות", שיעלה בבכורה בינלאומית ב-26 במרץ, התחייב ליצור עבודה נוספת עבור הלהקה בעוד כשנה וחצי. בין לבין הוא רכש פיסת אדמה ביישוב גלילי ומתכוון להתחיל לבנות עליה, להתמקד ביצירה נטולת מגבלות ו"לתת לאף להנחות" אותו, כדבריו.

"פרובינציאליות זו מחלה של מקומות קטנים"

למרות שמדובר לכאורה בשינוי קוסמטי, אחרי 13 שנים בהן עיצב נהרין את בת-שבע בדמותו ובעיקר בשפתו, ההפרדה בין היצירה לבין האדמיניסטרציה עשויה להוות שינוי מרענן. "הבחירה ביושי לתפקיד היא לא שליפה מהמותן. זה היה תהליך ארוך שלכל אורכו התברר לי פעם אחר פעם שהוא האיש הנכון. יושי הוא רקדן מוכשר, איש נדיב וחכם שמסתדר עם כולם. החלטה היתה מקובלת על כל הרקדנים ואני משוכנע שהוא יוכל לעשות את התפקיד באופן הטוב ביותר", מסביר נהרין את הבחירה באינאו, אחד הרקדנים הוותיקים בלהקה, אליה הגיע מיפן בשנת 1997 לאחר שרקד בלהקת המחול הנורבגית Carte Blanche.
להקת בת-שבע מורכבת מרקדנים ישראלים ומרקדנים שהגיעו ללהקה ממדינות שונות. לאורך כהונתו של נהרין נשמעו, מדי פעם, טרוניות בנושא מצד קולגות בתחום המחול בארץ. בחירתו של אינאו לתפקיד מנהלה האמנותי של להקת המחול הישראלית הידועה ביותר עשויה לגרור התבטאויות נוספות בנושא, אך נהרין לא מודאג. "פרובנציליות זו מחלה של מקומות קטנים", הוא אומר. "במקומות קטנים, יש נטייה לחשוב שהצלחה של אחד באה על חשבונו של השני. אני חושב שצריך מאוד להיזהר מאמירות או ממחשבות על הגבלת אפשרויות העבודה של זרים בארץ, שהן - בדיוק כמו אמירות של אנשים בחו"ל על הגבלת מקומות העבודה של ישראלים – מסוכנות". נהרין מוסיף: "אני בוחר רקדנים כי הם טובים, כי השפה שלהם מעניינת. ברמה הרחבה יותר, מבחינתי לא אכפת לי שלמדינת ישראל יהיה ראש ממשלה ממוצא פיני, כל עוד הוא מתאים לתפקיד. מי שרואים בעיה עם ההרכב הזר של בת-שבע הם בעיני אנשים קטנים. השאלה המהותית היא האם מדובר בקבוצה איכותית. את בת-שבע הקימה מרתה גראהם, שלא היה לה קשר לא ליהדות ולא לישראל. קשה לי לענות להתייחסויות שכאלה, מכיוון שהן לא חלק מהמילון שלי. מבחינתי זה כבוד גדול עבורנו שרקדנים ברמה שכזו מגיעים הנה ומעשירים את כולנו".

"הבמה של סוזן דלל מלמדת אותנו ענווה"

למרות שנהרין נחשב מזה שנים לאחד הכוריאוגרפים החשובים בעולם, הוא רואה בעצמו, לפני הכל, יוצר ישראלי. "מעולם לא חשבתי ליצור במקום אחר. זה המקום שלי ואני מאוד סנטימנטלי במובנים מסוימים. יש משהו מאוד ראשוני בארץ, שמאפשר לי לעשות כאן דברים אחרת. מעבר לזה, העבודות שלי מועלות בחו"ל על-ידי להקות זרות וזה כשלעצמו מאפשר לי לראות אותן בפרספקטיבה אחרת ומזוויות שונות, קצת מרחוק. משם אני לומד, רואה אותן כל פעם אחרת ומשכלל אותן".
אחרי שראה את עבודותיו מוצגות ברחבי העולם, מצטיירת בעיניו דווקא הגינה הפרטית והצנועה שלו – מרכז סוזן דלל, שם מציגה בת-שבע את עבודותיו – כנכונה ביותר. "הבמה של סוזן דלל מלמדת אותנו ענווה. העבודה דווקא על הבמה הזו לימדה אותי לחפש פתרונות לכל הבעיות שאפשר לחשוב עליהן".
הוא מתקשה לדבר על הצלחה ("מה זה? מכירת כרטיסים? זה מושג שלא קיים אצלי בלקסיקון"), אבל מוכן לדבר על שלמות עם היצירה. "זה אף פעם לא שלם. יש הרבה עבודות שעד היום הן במצב פרימטורי, כמו תינוק שצריך אינקובטור כשהוא נולד בגיל 5 חודשים. לפעמים עבודות צריכות לדגור עד שהן מגיעות לבשלות, עד שהן הופכות למשהו שאני פחות או יותר שלם איתו".

שפת תנועה חדשה

במהלך השנים האחרונות נהרין מפתח שפת תנועה משל עצמו, שבאה לידי ביטוי בעבודותיו ללהקת בת-שבע אך מיועדת גם ללא-רקדנים. מה שהתחיל כניסוי מעבדה על חברים ומכרים שהתאספו פעמיים בשבוע בסטודיו והמשיך בסדנאות פתוחות לקהל, צבר תאוצה וכולל עכשיו מספר קבוצות שפועלות באופן קבוע. המטרה: לשכלל את השפה ולגרום לכמה שיותר אנשים להתנסות בה. "אני בהחלט מתכוון לנסות ולפתח את השפה. אם בהתחלה היה מדובר בשיעורים מצומצמים שהעברתי לחברים ואחר כך נוצר גרעין יותר רחב אבל עדיין קטן, עכשיו מדובר בכמעט 200 איש שלומדים את השפה ואני מרגיש שכרגע זה נכון להעביר אותה הלאה", הוא אומר.
לפני מספר שבועות חגג נהרין את יום הולדתו ה-50. האם זה מתקשר להחלטה על העברת התפקיד הניהולי? "באיזשהו מקום יש לגיל קשר, אבל זה בעיקר ברמת הקוריוז. לפני 10 שנים אמרתי לעצמי שבגיל 50 אני אפרוש, שזה מסוג הדברים שאומרים, אבל ההחלטה התבשלה הרבה מאוד זמן, ושוב - הרעיון הוא להוריד מעלי את ההתעסקויות הפורמליות האלה שגזלו ממני הרבה מאוד זמן. בהתחלה הייתי צריך לעסוק בכל הדברים הקטנים בשביל לבנות את התשתית הנכונה בשבילי ובשביל הלהקה, אבל עכשיו, כשהדברים זורמים, אני יכול להשתחרר".